מבט אופטימי: בואו נעלה יחד על הרחפן הלאומי

אנחנו חיים בתקופה מופלאה. אנחנו לא תמיד שמים לב עד כמה, כי כך זה כשנס הופך לשגרה - מתרגלים. לכן אנחנו זקוקים ליום שבו עוצרים לרגע את טרדות היומיום, ומביטים יחד על המציאות ממבט-על, כמעט ממעוף רחפן לאומי. יום העצמאות יכול וצריך להיות יום כזה.

אז מה היה לנו? שנתיים וחצי של מלחמה מהקשות שידענו, שנפתחה בטראומה לאומית. מאז אותה מכה איומה ונוראית, אנחנו מצויים בתהליך של התעצמות. הצבא שלנו, שמשתפר מקרב לקרב וממבצע למבצע, בגיבוי העורף החזק בעולם, משנה מדי יום את פני המזרח התיכון.

מעבר להיבט הצבאי, המלחמה הזו גם מאירה קווים באופייה של המדינה ושל העם שבתוכה. קווים שכאשר מביטים בהם באמת - אי אפשר שלא לזקוף קומה בגאווה:

למשל, באיזו מדינה בעולם טיסות החילוץ בזמן מלחמה הן אליה - ולא ממנה והחוצה? איזה עם בעולם מוכן לעשות הכול כדי לחזור אל תוך התופת?

באיזו מדינה בעולם הבורסות מזנקות כך, כמו אצלנו, בעיצומו של משבר לאומי? ובאיזו מדינה מצבם הכלכלי של רוב האזרחים עדיין טוב מספיק, עד כדי כך שנדמה שכולם בחופשות סקי או כבר מתכננים את חופשת הקיץ - באמצע מלחמה?

איזה עם מתגייס ומתנדב כמו העם שלנו? מצד אחד - המילואימניקים ובני משפחותיהם, גיבורי התקופה. מצד שני - יהודי התפוצות, שרוקנו את חשבונות הבנק שלהם ושלחו ציוד רק בשביל שלחיילים שלנו יהיה חם ונוח יותר, ושפגיעותיהם באויב יהיו מדויקות יותר.

איזה עם מתנדב בכמות ובאיכות כזו? עם שבו ילדיו, בני 17, מנהלים חמ"ל עם מאות מתנדבים, ומרלו"גים שלא היו מביישים מערכות לוגיסטיות בקנה מידה לאומי. עם שמצליח גם בעיצומה של מלחמה לשים לב למי שקשה לו יותר - ולהושיט יד.

ועוד נקודת מבט מעוררת השתאות: מאז שבעה באוקטובר עלו לישראל כ-60 אלף עולים חדשים. רק החודש פגשתי אחד מהם - יהודי בן 95, ניצול שואה. הוא אמר בפשטות: "בישראל אנחנו לא שורדים - אנחנו חיים".

אנחנו חייבים לעלות מדי פעם על אותו רחפן לאומי, לעצור ולהביט בכל היופי הזה. מבטיחה לכם שזה ימלא אתכם גאווה על זה שאתם שייכים לעם המדהים הזה והודיה על נס שלא נגמר.

אז לחיי המדינה הזו, ולחיי העם הזה - שאין כמותו בעולם.