סקר שערכתי השבוע מטעם עצמי העלה נתון שהיה מפתיע אותנו לפני שלוש שנים: 85% לחצו "כן" כשנשאלו אם הם מתגעגעים לקורונה, המגיפה המפורסמת ההיא, זאת שכמותה מפציעות רק פעם ב־100 שנה.
יותר מ־1,200 איש בפייסבוק ובאינסטגרם הודו בעיצומו של חנוכה עקוב מדם, שלו ניתנה להם הבחירה - הם היו מעדיפים אסקפיזם של סגרים נושמים ולא נושמים, מונה יומי של כמות המתים במגיפה במקום מתים במלחמה, של חולים במקום של חטופים, של נשאים במקום פצועים. חשבנו אז שסוף העולם הגיע, והנה מה גילינו - שגם במדרג הסוֹפִים יש אחרון־אחרון חביב.
בקורונה לא היה קולנוע בגלל חשש אקספוננציאלי, לא היתה פעילות כלכלית, והנדל"ן קרטע; עכשיו מרכזי הערים שוקקים, המענקים לעצמאים מצומצמים מראש, ובתיאטרון הקאמרי האולם מלא בהצגה המעולה "אהבה ומגיפה" (מעניין בתוך איזה משבר יציגו מחזה על חרבות ברזל).
שלושה סיפורי אהבה שונים בתכלית, אך מרגשים ומצחיקים במידה שווה, מתרחשים במלונית קורונה. הציבור נזכר בנוסטלגיה.
בתי המלון שהכילו את נשאי הנגיף ב־2020 לא חלמו על גודל הפרויקט שינחת עליהם ב־2023, והמלונות שאז הסתכלו מהצד לא שיערו שיום יבוא וגם הם ייכנסו לסטטיסטיקת המלונות שמארחים בסיטונות, והפעם מפוני חרב מחזיתות שונות.
משפחות רבות כבר סגרו אחריהן את הדלת המקשרת, שכרו דירה חלופית והבינו שמוטב לרשום את הטף למוסדות לימוד חדשים במקום שבו השגרה יחסית נמשכת, כדי לא להתמודד עם תופעות לוואי לימודיות כמו אלה שגררה המגיפה. מי היה מאמין שהקורונה היא רק ניסוי צופרים, ושלניסוי הצופרים הזה נתגעגע.
כמו אז
בניסוי הצופרים ההוא היה כעס על הממשלה - כי למה הם עושים סגר כשבלונדון הבינו שלא באמת צריך (בוריס ג'ונסון מוסר ד"ש ושואל אם יש לנו מיגונית בשבילו).
גם אז היו הצהרות דרמטיות ב־8 בערב, עם הבטחות שווא שיהיה בסדר - בקורונה זה התבטא בהתרסקות כלכלית ובמענקים שהחזרנו, במלחמה נתניהו ציטט שנקמת ילד קטן לא ברא השטן, רק שכח לציין שהאח הגדול מאמריקה מתווה את המדיניות.
הדבר החיובי היחיד בקורונה היתה האשליה הרגעית שלכל הישראלים, ללא הבדלי דת, גזע ומין, יש אויב משותף. שגם כאשר נוסעים בכבישי יו"ש אין מה לחשוש מפיגוע, כי בשני צידי המתרס חוששים בעיקר להידבק.
זאת אמנם היתה אשליה, כי תחנות החיסון ברשויות הערביות עמדו ריקות רוב הזמן משלל סיבות, ומפני שתחת ממשלת בנט הרשות הפלשתינית ביטלה הסכם עם פייזר אחרי שישראל דרשה לא להעביר חיסונים לעזה, אבל אנחנו מדינה חסרת עמוד שדרה כשזה מגיע לשנאות חיצוניות, או אם תרצו: רומנטית.
למלחמות מבית, לעומת זאת, אנחנו ערוכים תמיד.
אורית סטרוק דיברה על פנסיות של בכירים שבגיל 45 (לפחות) פורשים הביתה עם מענק עתק ופנסיה מהממת, ויכולים להמשיך לג'וב הבא. היא לא גנבה מאף אחד, אבל קל לפמפם על "הכספים הקואליציוניים של אורית סטרוק". ילדיה, חתניה ואוטוטו גם נכדיה משרתים בצה"ל. למה לטרוף אותה במקום לפתח דיון ענייני?
של מי הכליה הזאת
סיור של "שוברים שתיקה" בהר חברון נתקל במפקד גזרת הר חברון, רס"ן לובש מדים שאמו נרצחה בקיבוץ עין השלושה ב־7 באוקטובר. שובר השתיקה שתדרך עיתונאים זרים אמר שהוא משתתף בצערו של הרס"ן אבל סירב ללחוץ את ידו בטענה שהוא מתנכל לפלשתינים.
הילדים שלנו נלחמים למרות שכבר ברור שהממשלה לא מצליחה לגבש אסטרטגיה שתבטיח שהאחים הקטנים שלהם לא יצטרכו להילחם שוב באותה רצועה ממש. כבר אין אשליה של ניצחון, אולי של ביטחון זמני.
הערך שתופס את מרכז הבמה הוא אחדות. אבל מלחמות המגזרים נוזלות לסדקים החבויים ביותר. במגזין "לאישה" פורסמה כתבה על הייטקיסטית תל־אביבית שהלכה בעקבות אחיה ובן זוגה ותרמה כליה, "כדי להראות שגם נשים חילוניות תורמות אלטרואיסטית".
לצד העידוד החשוב לתרום, קשה להתעלם מהעמדת החילוניות התל־אביבית כהתרסה מול הסטטיסטיקה שבה שולט המגזר הדתי, כאילו מדובר בתחרות.
שייכות מגזרית אינה רלוונטית בעיניי, למעשה, באף תחום בחיים, חבל גם להפוך תרומת כליה למשהו לריב עליו. אבל חבל שרק מי שמכיר את המרואיינת משנותיה בבני עקיבא או מהיישוב בשומרון שבו התגוררה עד לא מזמן, יתהה מדוע מגייסים פרזנטורית מבית דתי לכתבה שבאה להראות "תרומות במגזר החילוני", דווקא בתקופה שבה חשבנו שהפילוג מוצה.
גם האח שתרם כליה ומעוטר בצל"ש ממלחמת לבנון השנייה הוא בוגר המכינה בעלי. לא צריך לספור כיפות, אבל גם לא לגייס את היעדרן לקמפיין, כשזה לא בדיוק המצב.
מהו הלקח? לא להתנגח. ממש כשם שנתניהו מפסיד כשהוא משמיץ את אוסלו, הסכם שהוא עצמו המשיך לקיים הרבה אחרי שרבין נרצח. נתניהו יכול היה לבטל את אוסלו פעמים רבות, אבל הוא אימץ את אוסלו יותר מכל מנהיג שמאלני.
אם "אחים לנשק" היו אומרים את זה בקול ברור, אולי המשפחות השכולות היו נפגעות פחות. אבל הם החליטו להגיב על הקמפיין של ביבי בקמפיין נגדי, שבו השתמשו בשמות הנרצחים והנופלים. קשה לי להאמין שהאחים השכולים ש"אחים לנשק" חסמו בטוויטר מרוצים מנתניהו, אבל מלחמות השמאל והימין אמורות היו להתפתח לסוגיות מהותיות, ולא לחזור לביצת "כן ביבי לא ביבי", שמשאירה אותו ואותנו באותו מקום.
כולנו באותה סירה, השנאה העצמית היתה אמורה להירצח ב־7 באוקטובר, לא ברור איך היא עדיין כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו