"זו לא חופשה - זה סיר לחץ"

עילית, שממשיכה בתפקידה גם במלון ודואגת לארגן פעילויות עבור מפוני הקיבוץ, לא מסוגלת לספק תשובה חד מש מעית לשאלה אם היא בטוחה שתחזור לקי בוץ. "זה מאוד פתוח כרגע", היא מהססת. "הכל תלוי בדרך שבה המלחמה תסתיים, ואיזו תמונת ניצחון תהיה לנו."אחרי מבצעים קודמים 'חיזל"שו' אותנו ואמרו שהכל בסדר", היא מספרת. "אני מקווה שהמלחמה הזו לא תסתיים בקול ענות חלושה, ושנוכל להרגיש שיש הרתעה אמיתית".

על הקשיים של הילדים היא מספרת: "נועם ראה את אבא שלו יוצא למלחמה עם כיתת הכוננות, וביקש לתת לו חיבוק. הוא כאילו נפרד ממנו, ואחר כך הסתגר בחדר ובכה. זו לא חוויה שאני רוצה לתת לו שוב. אז נכון שאנחנו במלון סופר מפנק, אבל שיהיה ברור - זו לא חופשה, זה סיר לחץ". היכן הפגיעה מורגשת בעיקר? "בעצמאות. מסדרים לנו כאן הכל, וזה מחמם את הלב, אבל אני רוצה לעשות דברים בעצמי. קניתי מטאטא ויעה כדי שאוכל לנקות את החדר לבד, כי אני לא מחליפה לנו את המצעים. אין לי מברשת לנקות שירותים, ואפילו לבשל אי אפשר."

"לפעמים נועם רוצה את הפתיתים שלו, או אורז עם תירס, ואני לא יכולה להכין לו. האוכל כאן מפנק, וכל בוקר הוא אוכל ופל בלגי עם סירופ - וברור לי שזה מחיר בריאותי שנשלם בעתיד".

על קהילת הקיבוץ סיפרה, "למרות הכל, יש לי תקווה שנצלח את המשבר כקהילה, כי כולנו דואגים זה לזה. תמיד יש מי שיעזור. אני לא פסימית, ולא הרמתי ידיים. השאיפה האמיתית היא שהקיבוץ ייצא מחוזק, ויחזור לניר עם במספרים כמה שיותר גדולים".

האם, עילית: "נועם ראה את אבא שלו יוצא למלחמה עם כיתת הכוננות, וביקש לתת לו חיבוק. הוא כאילו נפרד ממנו, ואחר כך הסתגר בחדר ובכה. זו לא חוויה שאני רוצה לתת לו שוב"

משפחות מפונות שמעוניינות לשתף את סיפורן ב"ישראל היום" יכולות לפנות למייל TalA@IsraelHayom.co.il