בצד החשוך של העולם: זו מלחמת בני אור

כשאין לך לב, אתה מפריד בין תינוקות לאימהות שלהם. בין אבות לאימהות. בין אחים לאחיות. אתה מרסק הכל עד דק. משאיר אבק. מונע אפשרות לשיקום, לחיוך קלוש של תקווה.

כשאין לך לב - אתה מוצא כל דרך למרוט את העצבים של בני המשפחה של אלה שעקרת מהמיטות, מהמוכר, מהחם והאוהב, אחרי ששרפת הכל מאחוריך, שרצחת את כל הטוב והתום. כשהם יחזרו כבר לא יהיה לאן, אין בית, אין משפחה. רק קרעים. אתה ממשיך להתעלל בקרעי המשפחה הגיבורים האלה עד הרגע האחרון, משאיר אותם בלי לדעת, מושך את הזמן, מתווכח על פסיקים, ממציא אי־הבנות, מפר הסכמים, מחכך ידיים בהנאה למראה הסבל הבלתי נתפס.

כשאין לך לב אתה עושה מניפולציות עד שהצד השני, שהוא הקורבן שלך, מותש נפשית, מתחנן לכל גרגיר שתזרוק לו. אתה פורס את העוגה לחתיכות קטנות, מצייר את עצמך כמושיע בכל פעם שאתה נותן חתיכה, אף שאתה יודע שזה לא ישביע אותו, את הרצון לתיקון, לשיבה, לחיבור מחדש, לאיחוי, לחיבוק. אתה יודע שזה רק יגביר את הרעב. בדיוק בגלל זה אתה עושה זאת. ככה זה כשאין לך לב.

כשאין לך לב אתה עושה רע, ומשווק את עצמך כטוב. אתה רוצח ומיחצ"ן את עצמך כקורבן. אתה אונס ומתעלל ומאשים את הקורבן. ככה זה כשאין לך לב. לוחמי חופש לא מתנהגים ככה, רק מפלצות מעוותות.

חמאס יודע שגם בלי הקמפיין האגרסיבי להשבת החטופים אף אחד פה לא ישן לילה רצוף בלי שהם יישנו כאן, בבית, עטופים באהבה ובסבלנות. אנחנו נחכה בסבלנות עד שהם יחלימו קצת וירצו לדבר, ובינתיים אנחנו נשיר ברוך, ונחכה ונלטף, עד שהם יצטרפו. חמאס יודע את זה, והוא סוחט ועוד יסחט את הלימון הזה עד הסוף. הוא יודע שמחוץ לעולם המעוות שלו יש אנשים שיש להם לב, והלב הזה מדמם.

אולי בצד החשוך של העולם, זה של החמאס, יש תושבים שרואים זאת, ולא מבינים איך המנגנון הזה עובד. ואולי יש כאלה שכן, שרואים בעיניים כלות איך אנחנו מוכנים לעשות כמעט כל דבר כדי לשחרר את אהובינו, והם רוצים להיות חלק מהעולם הזה, הנורמלי, האוהב, המואר.