במשך מעל חצי יום היתה משפחת ברייטר נעולה בממ"ד בקיבוץ כרם שלום, שאמנם ספג פחות אבידות מקיבוצי העוטף האחרים, אך חווה חורבן עצום. מיזם "עדות 710” מביא את סיפורה המצמרר והשינוי המהיר שעברה אחריו. לגרסה המקוצרת צפו בסרטון למטה.
“היינו בבית ביום שישי. זה היה ערב שמחת תורה. עמיחי וייצן ז"ל, שנפל בקרב על כרם שלום – הייתי אחרי לידה, אז הוא הגיע אלינו, הביא לנו אוכל לשבת. קבענו שניפגש למחרת בבית כנסת, בהקפות. ישבנו בחוץ, הרבה עם שכנים, כי שוב, אני אחרי לידה, וכולם מגיעים, וממש שמחה גדולה. חג, רגיל, הכל. יום לפני שכנה שלי מאשדוד התקשרה לברך גם, שאלה ‘איך הערבים? שמעתי שזה…’ אמרתי: ‘הם לא מאיימים עלינו. הם מעבר לגדר. כאילו, יש מדי פעם הפגנות, יש שריפות צמיגים. איום ממשי על הקיבוץ – אין’. וככה היה יום שישי.
“היה משהו שעומד לקרות באוויר, אפילו בעלי יצא לפאב והתלבטתי אם לסגור את הדלת ולהגיד לו: ‘תתקשר אלי’. היה כאילו משהו שעומד לקרות, אבל ‘כרם’ למודה מבצעים, ופצמ"רים לא מפחידים אותנו. אם מחר נצא להפוגה בגלל שיש פצמ"רים – נצא, נחזור עוד שבוע. לא קריטי. וככה היה יום שישי. נרדמנו באחד בערך, ובשש וחצי כבר התעוררנו לקול הצבע האדום".
מראיין: "אני אשמח, שנייה לפני שאנחנו מתחילים, אם תספרי לנו קצת על עצמך: מי את, מאיפה את, בת כמה את, כמה בני משפחה…?”
ברייטר: “אני מישל ברייטר, אני גרה בכרם שלום כבר שנה וחצי, הגענו לכרם שלום עם שלושה ילדים, הגענו מאשדוד, בר נולד ממש לפני פחות מחודש. זהו. רצינו לחיות בקיבוץ. רצינו לחיות גם במקום שהוא ‘בעייתי’, כאילו, כי צריך ליישב, והצבא פה כדי שניישב. זה המטרה הלאומית".
מראיין: "ומי זה בני המשפחה?”
ברייטר: “הילדה הגדולה שלי בת 6, ריף בן 4, משי בת 3 ו… (מצביעה על בר)”.
מראיין: “ומה את עושה למחייתך?”
ברייטר: “אני עובדת כסייעת בגן בבני נצרים – זה יישוב דתי לידינו. בעלי מנהל אתר בנייה באשדוד. זהו. הכי שגרה בעולם".
מראיין: “ובשישי בערב אמרת שהייתם בבית. את זוכרת קצת מה אכלתם, מה עשיתם בערב?”
ברייטר: “היו מלא אנשים, כל הזמן תחלופה של אנשים. אכלנו בין לבין. אני אמרתי לעמיחי וייצן ז"ל, שהביא לנו אוכל שטליה אשתו עשתה, כי הייתי אחרי לידה ואצלנו בקיבוץ מי שאחרי לידה לא מבשלת שבועיים. זה מין קטע כזה. זהו. היה ממש כיף. היה ערב כיף. אני חושבת שהיה ערב כיף סה"כ".
מראיין: “ובשבת בבוקר הבוקר התחיל בעצם מאוד מוקדם…”
ברייטר: “6:30... 6:28 היתה אזעקה ראשונה – שמעתי את האפליקציה מתוך שינה, האפליקציה של צבע אדום. עוד אמרתי לעצמי: ‘מה הקשר האפליקציה עכשיו? זה בטח חדירת מחבלים באיזה נילי עכשיו’ – משהו כזה, שקופץ לפעמים. ומתוך שינה שמעתי עוד אחד ועוד אחד והבנתי שזה כבר לא חדירת מחבלים ביישוב מסוים שגם ככה עוד שעה יגידו שזה התרעת שוא, כי זה קורה באפליקציה הזאת. התעוררתי, ראיתי שראשון וכאלה, כאילו, זה כבר היה, אצלנו עוד לא היה. הספקתי להכניס את כולם לממ"ד, לקרוא לבעלי. ברגע שבעלי נכנס לתוך הממ"ד – התחיל הצבע האדום אצלנו, הראשון. ואחד אחרי השני, אחרי השלישי – הבנו שמדובר פה בלא מבצע רגיל. אמרתי ישר: ‘מה, הם עשו עלינו יום כיפור? מה, לא הבנתי – מלחמת יום כיפור שוב? אבל גם אז לא ציפינו למה שעומד לקרות עוד שעה. סבבה, אז פצמ"רים, אז היציאה יותר קשה. אנחנו רגילים לפצמ"רים, עברנו פצמ"רים. ואתה רואה שגם אשדוד וירושלים ותל אביב ואפילו צפונה לדעתי כבר הגיעו – נתניה וכאלה. ואתה אומר, כאילו, יש פה משהו גדול. בהתחלה אמרנו זה חטיפה של חייל – כאילו חייל אחד אמרנו. ככה התחיל הבוקר.
מראיין: “נכנסתם לממ"ד. ומה משם?”
ברייטר: “עוד כשהיה צבע אדום, עוד כשבכלל לא דיברו על מחבלים, כי המחבלים התחילו איזה בערך 40 דקות אחר כך, בעלי רץ מהר. הוא הבין גם שזה לא הולך להיות סיפור של שעה, כי זה אחד אחרי השני בכל הארץ. רץ למטבח, הביא לילדים אוכל, הביא סימילאק – להיות שם שעה, שעתיים. פתאום התחילו – אין לנו טלוויזיה בממ"ד, עוד לא שמנו אותה. כל הזמן אמרנו שנשים ולא קרה – התחילו לשלוח לי הודעות, חברות שלי. ‘תקשיבי, יש יישובים בשליטת חמאס’, וכאילו, מה? ‘תפסיקו להאמין לפייק ניוז, זה בטח מהטלגרם ושטויות כאלה".
מראיין: “זה, מה – בקבוצה של חברות מהבית? מהקיבוץ?”
ברייטר: “מהבית, כן. בהתחלה לא היה לנו בכרם. היה בשדרות, היה אמרו בבארי, לא זוכרת בדיוק איפה. ‘אל תצאי מהבית’, וכתבתי לה אפילו בצחוק: ‘איזה לצאת מהבית? כאילו, יש פצמ"רים, איזה לצאת מהבית?’ וממש, אולי דקה אחרי שהתכתבתי עם החברה הזאת היו את היריות הראשונות בחוץ".
מראיין: “מה שמעתם?”
ברייטר: “צרורות של יריות. כדורים שורקים, RPG, כאילו, שהיינו בטוחים שזה טנקים. בעלי שהוא לוחם היה בעזה, הכל, היה משוכנע שזה הטנקים שלנו. אין מצב שהצבא כבר לא הגיע – עברו 20 דקות! מי חשב על 6 שעות? בעלי בכיתת כוננות, אז הוא שמע את ההקלטות. וההקלטות הראשונות אני שמעתי עוד, ואז הוא הבין מה המצב וכבר כיבה את הקול באייפון כדי שלא נשמע”.
מראיין: "ובזמן הזה אתם בעצם יושבים כולם ביחד בממ"ד?”
ברייטר: “כן, בממ"ד".
מראיין: “אוקיי. ומה קרה משם?”
ברייטר: “ממש כל דקה שעוברת מבינים את החומרה. התקשרתי לראש צח"י (צוות חירום יישובי), לרחל, והיא אמרה ‘אני לא יכולה לדבר עכשיו’ – שזה היה… לא יכולה לדבר עכשיו? ראש צח"י? קורה פה משהו. התקשרתי לסגן שלה, שלא היה, הוא היה ביד בנימין, ובטח היה יותר פנוי לדבר. והוא אמר: ‘תקשיבי: המצב לא קל. הקיבוץ שלנו בשליטה. רוב האזורים האחרים – פחות שליטה. עד היום מדברים בחדשות (על) הקרב על כרם שלום. אנחנו לא יודעים איזה קרב היה. אנחנו יודעים שכיתת הכוננות שלנו הגיבורים הגנו בית בית, עברו בית בית, ולמזלנו חוץ מאותם 2 לוחמים של כיתת הכוננות אף אחד לא נפגע אפילו. עמיחי שינדלר, שגם הגן על המשפחה שלו. אבל שומעים – אתמול שמעתי – ‘הקרב על כרם שלום’, ‘הקרב על כרם שלום’. אנחנו לא יודעים איזה קרב היה על כרם שלום. לא אמרו לנו כלום. מה היה מבחוץ? אנחנו יודעים שפראמדיק שלנו, מיכאל, נפצע כשהוא יצא. אבל היו יריות בכל הכביש. לא קישרנו שזה הקרב על הקיבוץ שלנו. עוד לא אמרו לנו. היום אמור להגיע מישהו מהצבא לספר לנו, כי התחלנו כבר לשמוע בחדשות שהיה קרב על הקיבוץ, ולא ידענו מכלום. עד אתמול בערך לא ידענו מכלום. ידענו שיש מחבלים, שכיתת כוננות חיסלה אותם, שהאימונים שהרבש"ץ הגיבור שלנו עשה – גם כשאמרו לו ‘אין תקציב לאימונים’ הוא אמר ‘אני מאמן אותם בקיבוץ. אין דבר כזה אין אימונים’ – שזה מה שהציל אותנו. בעצם, אנחנו שומעים שהיה גם קרב בחוץ. שזה לא היה רק בתוך הקיבוץ. ורק אתמול הבנו שהיה קרב".
מראיין: “אנחנו מדברים על שעה די מוקדמת בבוקר, סביבות 7:30. ובזמן הזה אתם יושבים בממ"ד, ומה קורה?”
ברייטר: “הקרב היה סביבות 10:00. לא אומרים לנו הרבה. ‘יש מחבלים; תסגרו דלתות; תנעלו חלונות; לא לפתוח לאף אחד; לנסות להקשיב אם יש מבטא אם מישהו בא אליכם; אם אתם שומעים משהו – ישר להתקשר לרבש"ץ. לא להתקשר לצח"י’. אני כבר מהפחד התחלתי לדמיין דפיקות, סתם הייתי אומרת ‘בואו’ תבדקו – אני מדמיינת? אני לא מדמיינת?’ זהו”.
מראיין: “ואיך אתם… בתוך המקלט, מה עושים?”
ברייטר: “האמת שאני הייתי מבועתת. פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים. אבל כל הזמן אמרנו לגדולה – הקטנים פחות מבינים – ‘זה הצבא שלנו. את שומעת את הבומים? זה החיילים שלנו. הם הכי חזקים בעולם!’ ואנחנו יודעים שהצבא עוד לא הגיע אפילו. זהו. משחקים, אוכלים, מנסים להעביר את הזמן עם האייפונים".
מראיין: “איך הילדים בנקודה הזאת בזמן?”
ברייטר: “אני חושבת שהם אפילו עד היום לא מבינים שהיו מחבלים. הם אומרים: ‘בכרם יש צבע אדום, יש טילים, ובגלל זה אנחנו פה’. למזלי הם עוד קטנים, אז הם לא קלטו לגמרי את הסיטואציה. מבוגר לא יקלוט לגמרי את הסיטואציה, אז בטח שילד בן 5 או 4. הם אומרים שהם מתגעגעים לבית ספר, לגן, לגננת. שואלים מתי חוזרים…”
מראיין: “אנחנו באזור 10:30, אמרנו?”
ברייטר: “פלוס-מינוס".
מראיין: “מה אתם שומעים בשלב הזה, מבחינת קולות מבחוץ?”
ברייטר: “כל 20 דקות צרורות של יריות, בומים חזקים – בעלי כבר הבין שהצבא לא פה. אני עדיין מאמינה שהבומים זה טנקים ומטוסים שלנו, שיש מלחמה בחוץ, שהצבא שלנו אוכל אותם בלי מלח, מה זאת אומרת? לא חשבתי שזה שמונה חברי כיתת כוננות, אבות מהגן. אני בטוחה שסיירת מטכ"ל פה. רק בשעה 13:00 או 14:00 – אני יכולה להסתכל בוואטסאפ – כתבו לנו: ‘כוחות עילית בדרך לקיבוץ’. בדרך! כאילו, 6 שעות הם (המחבלים) כבר כאן, הם (הכוחות) ‘בדרך’!”
מראיין: “בזמן הזה אתם מקבלים איזושהי אינפורמציה מכיתת הכוננות בחוץ, מה קורה?”
ברייטר: “ביקשו מאיתנו לא להפריע לכיתת הכוננות, מן הסתם. ברור ומובן. מדי פעם נשלחות הודעות של המועצה, של הקיבוץ. לא הודעות שעוזרות יותר מדי: ‘לעצרנו, הבוקר…’ - מאוד רשמיות, בנאליות ולא אומרות כלום. אסור לצאת מהממ"דים, אפילו לא לצרכים. לכלום".
מראיין: “ואיך אתם, ואיך הילדים בשלב הזה?”
ברייטר: “הילדים מתחרפנים כי הם לא יכולים להיות נעולים יותר מדי זמן – זה גם אם אני אנעל אותם פה בחדר באילת הם יתחרפנו. ילדים קטנים. אנחנו כבר רק מקווים שזה ייגמר, מחכים לכוחות. כל הזמן שאלתי את בעלי: ‘אז כנראה הבדואים מגיעים – הבדואים זה קרוב, זה איזה שעה נסיעה, הם תוך שעה כאן’. בערך שעה אחר כך, באיזה 15:00 – שוב, אני לא זוכרת את השעות בדיוק – כתבו שהכוחות בתוך הקיבוץ, היה צרורות בערך 3-4 שעות אחד אחרי השני. פה כבר הפסקתי לפחד, כי הבנתי שזה הצבא. גם אם ייכנסו אליי הביתה – אני בשנייה קוראת לצבא. היו משפחות שאמרו: ‘דפקו לנו על החלון’, והיה כתוב בקבוצה: ‘אני שולחת לכם סריקה’. גם אני, אני לא יודעת עד היום אם דפקו לי או שהיה נדמה לי. גם כתבתי וכתבו לי שהשטח נקי. כשיצאנו ראינו שכנראה הוא לא היה כל כך נקי, או שזה היה לפני – אני אפילו לא יודעת. והבנו שזה הצבא. פה כבר חצי מהאבן ירדה. זה הצבא, הוא כאן. וממש אחרי כמה שעות כתבו: ‘ההנחיות עדיין בזה, אסור לצאת מהממ"דים, מי שצריך שירותים, אוכל או סיגריה יכול לחזור לעד חמש דקות לסלון ולחזור לממ"ד. פה הבנו שגם המצב רוח עלה. סבבה, הכל טוב. בדיוק אני זוכרת שיצאתי, התחלתי לחפש דברים להביא לממ"ד והכל – ובדיוק קיבלנו הודעה: ‘הקיבוץ בשליטתנו’. הבנו שהכל בסדר, גם נרדמנו אחר כך. ב-16:00 העירו אותנו: ‘תארזו, אנחנו יוצאים מפה’. ב-17:00 שוב צרורות של יריות, שוב אירוע בטחוני. הצבא עשו סריקות, לנקות את השטח, כנראה מצאו מישהו. ככה היה בעצם עד 19:00. ‘בואו, יוצאים’, ‘אה, לא יוצאים – השטח לא נקי’, ‘בואו, יוצאים’, ‘השטח לא נקי’. ככה היה מ-5:00 עד 19:00 שיצאנו. כבר באנו לצאת ב-16:00. עמדנו כבר… חיילים אמרו ‘תעמדו בפתח הדלת’, כבר לא בממ"ד – והתפוצץ פצמ"ר לידינו. ואז אמרנו עוד פעם ‘כנסו לממ"ד’…”
מראיין: “מה זה אומר, התפוצץ פצמ"ר לידינו? היתה נפילה ליד הבית?”
ברייטר: “ליד… לא רחוק מהבית. ליד הבית של חברה שלי. בגלל הקרבה אז מאוד שמענו. אנחנו כל השעות האלה, מ-5:00 עד 19:00 בלי חשמל, בלי תקשורת סלולרית, בלי ווייפיי, בלי אינטרנט, לא יודעים כלום, אסור לצאת מהממ"דים, היה תקשורת רק ליד הארון חשמל, איפה שכל הרואטרים, והוא ממש ליד הדלת, אז כל שנייה רצנו, קלטנו הודעות, רצנו, כתבנו הודעות, רצנו, שלחנו הודעות. כאילו זה לא 2023. כי אמרתי לבעלי: ‘למה אנחנו מחכים? אין לנו תקשורת. אולי שכחו אותנו בכלל? אולי כל הקיבוץ נסע?’ - ובדיוק כשאמרתי את זה היה רעש מבחוץ שקוראים בשם של מישהו, ובעלי יצא. אמרתי: ‘חכה שנייה. יכול להיות שיש שם קרב, שירו בו. אל תצא’. הוא עושה: ‘לא, לא. אני שומע שזה חיילים. אני מבין’. הוא רק בא לפתוח את הדלת – מחלקה שלמה, ככה, מסביב לבית שלנו, אומר: ‘תצאו. תתחילו להתכונן – יוצאים. כמה דקות’. ואז נפל הפצמ"ר, והכניסו אותנו לעוד שלוש שעות בממ"ד. ושוב – אני חושבת ששכחו אותנו, התקשורת כבר חזרה לאט לאט, כי העלו את הגנרטור, אז היה ווייפיי לפחות, התקשרנו דרך הוואטסאפ, התקשרו אליי: ‘איפה אתם?’ - מסתבר שזה היה נגלות. אני אומרת: ‘מה זאת אומרת איפה אנחנו?’ ‘אנחנו באוטובוס בדרך לאילת. איפה אתם?’. נבהלתי. כאילו, שכחו אותי. כעסתי על מי שהתקשרה, צרחתי עליה: ‘איך את מתקשרת אליי ככה?’, ניתקתי את הטלפון, התקשרתי לראש צח"י, הוא אומר: ‘עכשיו החיילים בדרך לבית שלכם. שימי נעליים. הם בדרך אליכם’. ממש דקה-דתיים אחרי זה שמענו את הנקישה בדלת. כשנקשו הרמנו כל פעם את הסכינים. הבאנו מלא מלא סכינים, כל פעם שמישהו הקיש בדלת הרמנו את הסכינים, ואז היה לנו רעיון פשוט להגיד למי שזה ‘תגיד שמע ישראל המלא’ ואז לשמוע את המבטא ולהבין אם הוא מכיר את התפילה ואז זה שלנו. אז זה מה שעשינו".
מראיין: ובואי רגע נדבר על רגע הפינוי. דפקו בדלת, אמרו לכם ‘קדימה, זריז’ – מה קורה מפה?”
ברייטר: “קודם כל החייל בא, אמר לי: כמה אתם בכלל פה? אתם פצועים? אתם צריכים עזרה רפואית?’ אמרנו שלא. הוא היה ממש חמוד לילדים. הילדים שמחו ממנו, הצחיק אותם, היה חייל חמוד. ואז בעצם יוצאים, הסוכה עומדת מהממת באמצע הקיבוץ, עם האורות, עם כל מה שקישטנו אותה, עם הדברים האלה, לא יודעת איך קוראים להם אפילו, אבל מסביב הכל שרוף, האוטו שרוף, כדורים בכל מקום, נפלים בכל מקום. הגלגל של העגלה שלי התרומם מהנפלים האלה. ואז התחלנו להתקדם, ומישהו צעק – איזה חייל – ‘הם לא הולכים ראשונים! כאילו, אתם חייבים להקיף אותם!’ ואז שאלתי איפה זה. ‘בדרך למזכירות’. לא זוכרת הרבה. אני זוכרת שהיה המון שרוף, המון המון עשן שאמרו לי אחרי זה שזה כנראה מיסוך, כדי להסתיר אותנו. זהו. עולים על האוטובוס, וזהו. היציאה היתה לא נעימה – אבל אני לא אגיד שהיא היתה שיא המפחידה, כי את הכי גרוע כבר עברנו, והחומת ביטחון, כמה שניתן עוד לסמוך על הצבא הזה, עדיין קיימת. נסענו דרך שדות, עד צאלים פחות או יותר…”
מראיין: “ריכזו אתכם בעצם במזכירות ומשם חילצו אתכם?”
ברייטר: “זה היה אוטובוסים. כלומר, העדיפו שמשפחות עם ילדים יהיו באוטובוס נפרד, ומבוגרים באוטובוס שני, כי מבוגרים צריכים את השקט ולא צריכים לשמוע בכי של תינוק. זה מובן. וזהו. יצאנו לאילת, מוקפים, היה שני טנקים ענקיים עומדים בשער שאני עוברת בו כל יום. אמרו לנו כשעלינו לאוטובוס: ‘יהיה רעש. זה רעש של הצבא שלנו, הם עושים פעולת בלבול מסוימת כדי לצאת בשלום. עד צאלים נסענו דרך שדות, עם מסוק מעלינו, עם מלא רכבים צבאיים מסביבנו, ובצאלים כבר שחררו אותנו לדרכנו".
מראיין: “איך זה עבד? איך הגעתם לאילת?”
ברייטר: “במצפה רמון עשינו הפסקה, וזה הרגיש שחזרנו לעולם. כאילו לא היינו בעולם הזה".
מראיין: “אני יכול, ברשותך, להחזיר אותך כבר לצאלים? יצאתם מהקיבוץ באוטובוס, הגעתם לצאלים. מה קרה בצאלים?”
ברייטר: “בצאלים פשוט הצבא שחרר אותנו לדרכנו".
מראיין: “ואותו אוטובוס פשוט המשיך ישר?”
ברייטר: “כן. אנחנו המשכנו לבד והצבא חזר לאשכול. במצפה רמון בעצם היתה היציאה הראשונה מהאוטובוס. וואי, זה הרגיש כאילו חזרנו לעולם. גם ירדנו, ובמצפה רמון קר בלילה. וכאילו, כמה היינו בממ"ד – יומיים? וירדתי, ו’מה, כבר קר? כבר סתיו?’ - כאילו, היינו יומיים בממ"ד, מה סתיו, כאילו, מה קרה?”
מראיין: “ובמצפה רמון, את מי אתם רואים שם? את מי אתם פוגשים שם? זה רק האוטובוס שלכם?”
ברייטר: “גרעין תורני שהגיע עם תרופות שהיינו צריכים שלא לקחנו איתנו, עם אוכל, עוגיות, ממש פגש אותנו בתחנת אוטובוס – תחנת דלק כזאת להתרעננות. קנינו אוכל בתחנת דלק שנראה כאילו שיא האוכל, אחרי יומיים פריכיות. וזהו, משם המשכנו לאילת – נסיעה מאוד מהירה”.
מראיין: “אנחנו מדברים על איזה שעה כבר בשלב הזה של היום?”
ברייטר: “לקראת 23:00”.
מראיין: וממצפה רמון האוטובוס ממשיך קומפלט, as is, לאילת?”
ברייטר: “כן".
מראיין: "וכשהגעתם לאילת, לאן הגעתם?”
ברייטר: “ישר לכאן. שוב, הגרעין התורני של אילת פגש אותנו למטה, כאילו, אף אחד לא הצליח לשמוח. הם עשו ממש שמח, במיוחד לילדים, הביאו סופגניות ושטויות – אף ילד אפילו לא הסתכל על זה. כולם היו עייפים. אותי עניין רק אותו (בר). התיק שלו כנראה נשכח ב’כרם’ מהלחץ. היה שם סימילאק ובקבוקים ובגדים – אז ישר לקחו אותי והביאו לי דברים ללילה לפחות, להעביר את הלילה".
מראיין: “והגעתם לפה, נכנסתם לחדר ומה קורה?”
ברייטר: “כל היומיים האלה אמרנו: ‘כשנגיע לאילת אנחנו מה זה נישן, אנחנו מה זה נאכל’. צחקנו, בחדר אוכל ישר אמרנו: ‘אנחנו מפרקים את החדר אוכל, לא אכלנו יומיים’. אף אחד לא אכל, אף אחד לא ישן, אנשים ממש באבל, למרות שאנחנו כקיבוץ איבדנו רק 2 ויש פה קיבוץ שאיבד 100. מתאבלים על הקיבוץ, על האדמה שלנו, על מה שבנינו שם, על הקהילה שלנו. על זה ש’איך הפקרתם אותנו?’”.
מראיין: “ואיך פה באילת עכשיו? מה קורה? איך נראית השגרה?”
ברייטר: “אני רואה שזה משתפר מיום ליום. כבר פתחו גנים. פתחו לגדולה את המרכזון שלה, א’-ו’. כל הזמן אנשים מקבלים בשורות איוב. כל הזמן, בלי סוף. אני לפחות – ואני חדשה באשכול – שומעת על 4 ביום בערך. יש פה אנשים שאיבדו חברים, שאיבדו משפחות. אבל כאילו אתה אומר: ‘אבל זה משהו שאנחנו חיים תוך כדי גם בלי הדבר הזה שקרה. אנשים מתים, אנשים נרצחים. ההפקרות ומה שחווינו כקהילה – על זה האבל הכי עמוק. גם אנשים שאיבדו את הקרובים להם מכל מתאבלים הכי הרבה על החיים. על עצמנו. על מה שעברנו.
מראיין: "יש עוד משהו שאת רוצה לספר לנו, שנראה לך חשוב שנדע?”
ברייטר: “אני אגיד לך שבימים הראשונים אמרתי של’כרם’ אני חוזרת לארוז. ואחרי שבוע וחצי? לא! אנחנו נחזור ל’כרם’ לשקם אותה. אנחנו נחזור לשתול – יש לנו מסורת ב’כרם’, אחרי כל מבצע, בבורות של הפצמ"רים, לשתול שתילים. אנחנו נחזור לשם לשתול שתילים, ולבנות בתים, ולהחזיר את הקהילה. ואני משוכנעת ב-100% שכולם יחזרו. כל מי שאני מדברת איתו שביום הראשון אמר ‘לא’ – היום אומר ‘כן’. אנחנו חוזרים לשם – עם מעבר חופשי לים, בתקווה.
"כל פעם שאני יולדת – קורה משהו. הילה הראשונה זה היה אז שהיו המהומות על הגדר, ב-2018, הבלגאנים על הגדר, ואיראן וכל הזה, אז באותה תקופה שנטע זכתה באירוויזיון. הלידה השניה שלי – סגר ראשון. הלידה השלישית שלי – סגר שלישי. ועכשיו זה. כאילו, מישהו מסמן לי למעלה שלא צריך”.
ראיון: עמית שמש
צילום: שירלי פוקס
עריכת וידאו: אורה מימון פילבסקי