מאות קולנוענים ואנשי מחקר נוסעים בימים אלו אל מקומות בהם משתכנים מי שהיו עדים לאירועי ה-7 באוקטובר ומצלמים בווידאו עדויות ארוכות לאירועי השבת השחורה. המטרה: התחלת תהליך ההתמודדות עם הטראומה ויצירת ארכיב היסטורי של העדויות. עד היום נאספו כ-60 עדויות, שיעלו בקרוב לרשתות החברתיות פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, טיקטוק ויוטיוב, כמו גם לאתר "ישראל היום" – אך הקבוצה מתכננת להגיע לאלפי עדויות. לצורך כך היא מחפשת גם עדים שטרם סיפרו את סיפורם וגם מתנדבים נוספים לתעד את הסיפורים המצמררים. ניתן להירשם למסירת עדות או להתנדבות למיזם.
"הרעיון הוא לבנות פה ארכיון שקודם כל מספר את הסיפור של מה קרה בשביעי באוקטובר, לפני הכל, שמאפשר לעדים לספר מה קרה. יש המון מחקרים שמדברים על איך מתן העדות זה תהליך שיכול לעזור להתמודד עם טראומה, כשזה נעשה בתנאים הנכונים, כשזה נעשה עם הליווי המתאים", מסבירה ד"ר רננה קידר, שמשתתפת במיזם.
קידר, חברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וראשת המרכז למדעי הרוח הדיגיטליים באוניברסיטה, נמנית על מספר חוקרים שעוסקים בעדויות היסטוריות ובארכובן שהצטרפו לפרוייקט. “יש המון אנשים שדיברו בעיתונות, ברשתות – אבל על כל אחד כזה יש עוד המון שלא דיברו, שלא הגיעו אליהם, שלא רוצים עדיין לדבר, שלא מסוגלים עדיין לדבר. אנחנו לא לוחצים על אף אחד בשום צורה. מי שרוצה לדבר ומרגיש שזה מתאים לו עכשיו – יבוא אלינו. ומי שלא – נחזור אליו עוד שנה. הפרויקט הזה הוא לא פרויקט לחודש".
“המטרה של הדבר הזה עכשיו מאוד מתבהרת, ככל שיש אמירות של הכחשה מסביב בעולם, או בלבול, ולפעמים פייק ניוז", אומר ד"ר אוהד אופז, יוצר סרטי תעודה ומרצה לתחום היצירה הדוקומנטרית ולתחומי העדות במכללת אורנים. “המטרה היא להביא את נקודת המבט של מי שהיו שם – להביא את החוויה שלהם, את האימה, את הזוועה”.
אופז הוא ממקימיו של מיזם "עדות 710” (על שם תאריך האירועים – 7.10), שיצא לדרך ימים בודדים לאחר הטבח ביישובי הדרום ובמסיבת הטבע "נובה" ברעים. “שמענו על האירועים של שבת, השביעי לעשירי. הרבה אנשים פנו כדי לתעד – בעיקר ניצולי המסיבה, חיפשו מי ישמע את הסיפור שלהם. אחת הבעיות עם אנשים שמעלים את הסיפור שלהם לרשת היא שפשוט אין להם למי לספר, או שאין להם מי שיקשיב להם בכל הסבלנות, כי לא תמיד יש זמן לאנשים שמקשיבים. אחת הבעיות זה איזושהי תחושה של בדידות בתוך הזכרונות”.
מהצד השני, "הרבה מתעדים רצו לצאת, לפגוש את הקהילות, להקשיב, להשתתף בצער. מהר מאוד אספנו את האנשים – קבוצה של מתעדים, שאני אחד מהם, וביקשנו להכין אותם לעדות לאירוע. למשבר כל כך קשה צריך הכנה, צריך מתודה שהיא מאוד שונה מגישות של (שידורי) חדשות. משהו שהרבה יותר מאפשר למרואיין לבטא את עצמו בלי מגבלות".
השיטה שאופז מסתמך עליה פותחה על ידי הפסיכיאטר דורי לאוב, שהוביל את מיזם עדויות הווידאו לאחר השואה. “הרעיון הוא להקשיב, עם כמה שפחות שאלות – לתת לאנשים לספר ברצף, מההתחלה ועד הסוף".
מי שעזר לגבש במהירות צוות מתנדבים עם יכולות צילום ותיעוד הוא שגיא אלוני (47), שעובד בצוות ההקמה של הדנקל ופעיל במחאה. “היינו מרושתים ואופרטיביים, והתבססנו על מערך התיעוד של המחאה, שידע להתפרס ב-150 מוקדים בכל הארץ.
"ביום השני או השלישי למלחמה ניסינו למצוא איך אנחנו יכולים להשתמש ביכולות האלו. ניסינו להבין מה היכולת שלנו לעזור. ראינו הרבה תקשורת, כמו כולם, וראינו שרוב העדים והמרואיינים באים לתת סיפור מאוד קצר, בדרך כלל מאוד דרמטי, מאוד קליט". בצוות היו קולנוענים שהתמחו בעדויות ניצולי שואה, והתוו את הכיוון של תיעוד ממושך כחלק מתהליך ההתמודדות עם הטראומה.
אחת המתנדבות המשתתפות בתיעוד היא טליה פינקל, במאית ומפיקת סרטי תעודה ותיקה ומוכרת. “היה לי חשוב לבוא להתנדב במקצוע שלי – זה משהו שאני יכולה לעשות אותו הרבה יותר טוב מלבשל, לצורך העניין. זה משהו שאני יודעת לעשות ואני מקצועית בו ומאוד טובה בו, ואני יוצרת קשר מהר עם אנשים, ונוח לדבר איתי".
על החשיבות של הפרויקט היא מספרת באמצעות השוואה עם ארכיון עדויות השואה שיצר הקולנוען סטיבן שפילברג: “ארכיון שפילברג או עדויות שואה שאנחנו שומעים היום ניתנות כמה שנים אחרי האירוע הקשה. כאן יש אנשים שעברו את זה לפני שבועיים, אז זה בעצם מאוד טרי.
"זיכרון אנושי משתנה, וככל שעובר הזמן אתה מספר לעצמך את הסיפור בצורות קצת אחרות, עם דגשים קצת אחרים. היתרון של היוזמה הזאת הוא שהתיעוד הוא בעצם בזמן מאוד מאוד קרוב לאמת – זאת אומרת, הם עוד לא הספיקו לעבד את מה שקרה, ובאמת מספרים את זה כמו שזה. ייתכן שאם תשאל את אותם אנשים בעוד 20 שנה הם יזכרו דברים קצת אחרת".
על העבודה העדינה עם ניצולי האירועים, לעומת עבודת הראיונות הרגילה שלה כקולנוענית תיעודית, היא מספרת: “אני דיברתי עם פסיכולוגית, דרך הארגון, והיא הסבירה לי איך כדאי לדבר. אנחנו לא מכריחים אף אחד לדבר, ואנחנו גם אומרים להם בהתחלה שאם הם לא רוצים להגיד משהו, אם הם אמרו משהו והתחרטו עליו, אם הם רוצים להפסיק באמצע – הכל אפשרי.
"אני לא מושכת אף אחד בלשונו. בניגוד למה שאני עושה בסרטים דוקומנטריים, שהרבה פעמים אני יודעת מה אני רוצה, או איזה משפט יהיה ‘אין’, וצריכה משפטי מחץ לייצר מהם סרט של שעה, אז אם זה נאמר ובדיוק באותו זמן הבן אדם מחטט באף אני אגיד לו ‘אוקיי, בוא תגיד את זה עוד פעם בלי לחטט באף’. זה פרקטיקה שאני לא אשתמש בה בגביית עדות. כאן המטרה היא רק לשמוע את הסיפור".
מטרת צוותי הצילום, מספרת פינקל, היא לעזור לעדים "למסגר את הסיפור, לעזור להם לראות את החוזקות שלהם בתוך הסיפור; נגיד, מישהו סיפר לי שהוא מצטער שלא נשאר יותר זמן במסיבה, כי הוא היה יכול לעזור ליותר חברים שלו, ליותר אנשים. אבל אני יכולה לבוא ולהגיד: ‘זה שלא נשארת במסיבה יותר זמן זה מה שהציל אותך ואת האנשים שהיו איתך".
איתי קן-תור, עמיתו להוראה של אופז במכללת אורנים ומי שאחראי על רוב ארכיון העדויות המצולמות של "יד ושם", מספר שליוזמה הצטרפו כבר כ-200 מתנדבים מתחומים שונים – קולנוע תיעודי, צילום סטילס, צילום 360 למציאות מדומה, טיפול פסיכולוגי, מחשוב, וניהול רשתות חברתיות. "המטרה היא ליצור מאגר של עדויות של ניצולים מאירועי השבת הנוראית הזאת, מתוך מחשבה גם על הטווח הקצר וגם על הטווח הארוך; אנחנו מקימים ארכיון של עדויות, שמצד אחד כל עדות כזו (בכפוף לאישור העד; י"מ) נערכת לגרסה קצרה, שתהיה חשופה לציבור באופן מיידי, ומצד שני היא מקוטלגת כבר על פי קודים של ארכיונים, כדי שתוכל לשמש חוקרים ויוצרי קולנוע בעתיד".
“העיקרון המנחה של העדויות שאנחנו גובים הוא להקשיב בהקשבה מלאה. פחות חודרים, פחות עוסקים בשאלות חודרניות, לא צוללים לשאלות של רגש ולא מבקשים פרטי פרטים”, הוא מדגיש. “הטכניקה שלנו מבוססת על שאלה שמתחילה לפני האירוע, ואז בקשה מאוד כללית לשמוע על האירוע עצמו, ובסיום דיבור על המקום שבו הם נמצאים אחרי האירוע, כשאנחנו מראיינים אותם, כדי לתת את התחושה של היציאה מהאירוע ושל התקווה שבכל זאת נמצאת בזה שהם חיים במקום מסוים ועזבו את האירוע".
אלוני מעריך שחייהם של לא פחות מ-100,000 ישראלים השתנו באופן קיצוני במהלך אותה שבת. העדויות רבות ומגוונות עד כדי כך שפינקל מציינת כי נוצר מצב שבו גובי העדות מפתחים מעין מדרג אימה לעדויות. “היה לי יום צילומים עם אנשים מנתיב העשרה, שבסופו של דבר ישבו בממ"ד שלהם, ולא יצאו החוצה – הם לא נתקלו במחבלים, לא עשו להם פיזית את הזוועות. יצאתי מהיום הזה ואמרתי לצלם: ‘תראה, זה היה יום קל יחסית’, ואז בלילה פתאום נפל עליי שזה בכלל לא היה קל, כי האנשים שדיברתי איתם חשבו מה הם עושים עכשיו, כי הם הולכים למות. היה שם בן אדם שאמר: ‘כבר תכננתי מה אני עושה לאשתי כדי שאם הם נכנסים, שהם לא יוכלו להתעלל בה’. מישהי שיצאה מהממ"ד, כי קראו להם לצאת, והיא לא ידעה אם זה צה"ל או מישהו ישראלי שהמחבלים שמים לו אקדח לראש, אמרה לבן שלה: ‘טוב, אני יוצאת ראשונה, ואתה מצלם בוואטסאפ – ואם יורים בי אתה ישר שולח את זה’. תחשוב מה עובר על בן אדם שהוא מגיע לדבר כזה. גם הדברים היחסית פחות איומים הם איומים מאוד".
את העדויות משתדלים במיזם "עדות 710” לצלם לפי סטנדרטים אחידים וגבוהים – גם מבחינת איכות תמונה וגם מבחינת איכות קול. לאחר הצילום נשלחים החומרים לעורכים, שיוצרים גרסה ארוכה של כל העדות בניקוי הערות הבמאי, וגרסה מקוצרת של 5-7 דקות לשיתוף ברשתות החברתיות.
חברות הייטק ישראליות כמו Wix, Monday, Verbit ו-Edea מספקות את התמיכה והתשתית הטכנולוגית ליצירת הארכיון. אנשי המיזם נמצאים במגעים גם עם הספרייה הלאומית ואוניברסיטאות בארץ ובחו"ל שמעוניינות לאחסן את הארכיון לטווח הארוך. “הרעיון הוא לא למהר, אלא להיות פה לאורך זמן ולתת לכל האנשים את הזמן", אומר אופז. “ההנחה שלנו שככל שיעבור זמן, ואנחנו רואים את זה, יותר ויותר אנשים ירצו לספר, לתת את העדות שלהם – ואני משוכנע שנגיע למאות עדויות מאותם אירועים. נאספו פה הרבה אנשים, עם הרבה מאוד ניסיון, כדי לעשות את זה בצורה עדינה, רגישה אבל גם שתשאיר את השיעור הזה שלמדנו לדורות הבאים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו