בשבילי המוות, בין המדשאות לבתים החרוכים: מסע באזור האסון בבארי

בכביש 242, ביציאה מניר עוז צפונה, מול הג'יפ הצה"לי, מתגלה מחזה סוריאליסטי: אלפי תרנגולי הודו שברחו מן הלולים של הקיבוץ מתהלכים באיטיות בכל מקום - על הכביש, בשדות הצהובים, מתחת לעצי האקליפטוס.

ההודו מחפשים מזון, מקרקרים, מתכנסים באזור מוצל. עשרות מהם כבר דרוסים על האספלט. אנחנו נוהגים בזהירות כדי לא לקטול אפילו אחד מהם. אבל המעשה כמעט אבסורדי. הנגב המערבי, חבל ארץ פורח ומשגשג, הוא עכשיו אזור מוכה אסון.

יצאנו לשיטוט דומם בין הבתים המפויחים בניר עוז, לאורך השבילים החרבים של בארי, ובתוך סופת החול שמבדרת את בדי המסיבה גם שבוע לאחר הטבח ברעים. אחרי שעות אחדות המראות מחלחלים והתובנה העיקרית זועקת לשמיים: כך זה נראה כשמדינת ישראל מפקירה את גבולותיה.

ישנן כל מנהיג, יידע כל מפקד ויזכור כל אזרח. מלחמת 7 באוקטובר צריכה לבצר את הגבולות מן אויבינו למאה השנים הבאות.

"סיורי הסברה"

בכניסה לקיבוץ ניר עוז פוגש אותנו מג"ד מילואים שמארח בימים האחרונים "סיורי הסברה" בין בתי המשק. העולם חייב לראות.

ללא שהות מדלגים לבית הראשון, בחזיתו חנייה של 8 רכבים - כולם הרוסים ופרוצים, על חלק מהם גרפיטי בערבית. בתוך הבית הריח והמראות לא משאירים לגוף יכולת להכיל. חלק מאיתנו לוחמים, בוגרי מלחמה, ראינו חברים מוטלים, אבל דבר לא מכין את הנפש אל מול הסלון המנותץ, המטבח השבור, המסדרון המחורר, ספר המתח הפתוח שמוטל על המיטה הזוגית לאחר קריאת שישי ארוכה.

זה בית קיבוצי עם ניחוח של פעם - 60 מטר מרובע של אנושיות, שחוללה עד תום. על הקיר תמונות מחיי משפחה, בכניסה תיקי הגן של הילדים תלויים על קולבים צבעוניים.

אושר, ילדות, אהבה שהוכתמו בדם, בסימני מאבק קשים, של הישרדות. ממול חדרי הילדים - סל כביסה עם בגדים הפוך ולצידו פינת משחקים עם דומינו, מונופול, הליקופטר מלגו. חדר ילדים נוסף מלא בדם שעדיין ספוג בשטיח על הרצפה.

אחרי שעות אחדות המראות מחלחלים, והתובנה העיקרית זועקת לשמיים: כך זה נראה כשמדינת ישראל מפקירה את גבולותיה

וכך מבית אל בית, בין מדשאות ירוקות לבתים חרוכים, הרגליים מכתתות בין שבילי המוות. הפסטורליה הקיבוצית, הצרצרים ואיוושת הדשא, אלה מופרעים רק על ידי קולות הלוחמים שמשוטטים בכל פינה.

בחזיתו של אחד הבתים ניצבת סוכה, פרוצה לרוח. אחד הסדינים נקרע ממנה, קישוטי הלולאות שמוטים על סדין אחר, וממש לידה בפינה, חלון של חדר הילדים פתוח. כיסא שחור ניצב מתחת לחלון. טיפוס עליו מגלה מחזה אימים: מיטת קומתיים שכל סדיניה ספוגי דם. כאן עמד המרצח וטבח בילדים.

עוברים בדממה מבית אחד למשנהו. הנה הפעוטון הממוזג, שעכשיו משמש מקום התארגנות ללוחמים ולפלוגת המפקדה.

אחד מהקצינים הבכירים שפגשנו בגזרה: "פקדתי את כל המקומות שאפשר להעלות על הדעת, וחוויתי - אבל כזה לא ניתן להעלות על הדעת"

"חג סוכות - חג האסיף", שודך באותיות קרטון בכניסה. בקיבוצי העוטף הזמן קפא בבוקר שמחת תורה. מתי יגיע "אחרי החגים"? על אחת השידות מונחים מוצצי הילדים עם שמותיהם. ממול - תמונות ילדי המחזור, שחלקם נרצחו וחלקם ונחטפו.

מחבלים על טויוטה דאעשית

ומן העצב האינסופי בניר עוז - אל אתר המסיבה ברעים. זה כבר הלוקיישן המרכזי של הסברת ישראל בעולם בשבוע האחרון. אין איש מערבי אחד בעולם שיכול לתרץ טבח של אחד מסמלי העולם החופשי, הליברלי: מסיבת זריחה של צעירים.

כשאנחנו מגיעים יש במקום סוואנות שחורות עם צ'קלקות. יו"ר הכנסת אמיר אוחנה מלווה את נשיאת הפרלמנט האירופי רוברטה מטסולה, שמבטיחה לספר לעולם. כלי הרכב ההפוכים, המחוררים, השרופים, עוד פזורים ברדיוס עצום. הביזה עצומה. לצידם שורת תאי השירותים הארעיים; גם פה וידאו הריגה.

ביציאה ממתחם המסיבה - כביש ההריגה. פה נעמדו המחבלים על טויוטה דאעשית עם מקלע 05 וטבחו בבורחים בתוך רכבים. הלאה משם - מיגונית צפופה. שרידי נעלי נייקי שרופות, תיקי גב, גופיות, ג'ינסים מפוזרים. תשעה צעירים מצאו בה מקום מחבוא רגעי עד שגם אליהם הגיעו הרוצחים.

צבא העם איחה את כל הסדקים

ואז אנחנו מגיעים לבארי. גדודי עיתונאים וצלמים משוכפ"צים, מתנדבי זק"א שנעים בקלנועיות של הקיבוץ, איוושת אורנים חרישית מעל בתים שנרמסו על ידי טנקים, כדי למוטט אותם על המחבלים.

מה שנותר מהקיבוץ השלו, שצמח והאדיר על אף עשורים בלתי נסבלים בעוטף, מזכיר כעת מראות מבתי המטבחיים של צ'צ'ניה וקוסובו. אין בית שנותר שלם, ה"קולוסים" של הטנקים המחלצים, זחלי המשוריינים, עדרו בכל שבילי הקיבוץ. בצידם ערימות של מה שפעם היו רכבים, אחד על גבי השני. צינורות מים מפוצצים יוצרים ביצות מים ענקיות במדשאות. גופות של מחבלים עוד מוטלות בצידי הבתים וזבובים משייטים ביניהן.

שני ילדים היו מוטלים בסלון, ובחדר ההורים מצאו את האב והאם, במצג שמרמז על מחבוא, וכנראה גם על מאבק קשה שהסתיים ברע מכל.

אנשים מדהימים שעוסקים במלאכת החילוץ והטיפול בנרצחים מסתובבים פה בשקט, בפנים נחושות. לפתע אחד מהם, מתנדב זק"א, מגיע מולנו כשהוא רכוב בקלנועית של הקיבוץ. מסיכה מסננת תלויה על צווארו, המדים הסטריליים הלבנים כבר מהוהים וקרועים מעט.

הוא מספר לנו שזה עתה התגלו גופות - שני ילדים היו מוטלים בסלון, ובחדר ההורים מצאו את האב והאם, במצג שמרמז על מחבוא, וכנראה גם על מאבק קשה שהסתיים ברע מכל. אף סיפור לא מקהה חושים, אבל הוא נחוש להמשיך עד שיביא את אחרון הנרצחים לקבורת ישראל.

מחוץ לגדר נמצאו 15 גופות שככל הנראה היו במנוסה. אבל זה כבר מחוץ לתחום שלו. יש מספיק עבודה גם בתוך הקיבוץ.

רגע לאחר מכן "צבע אדום". משתוחחים תחת עץ, נפילות פצמ"רים וממשיכים. בין שבילי הקיבוץ לוחמי יחידות מיוחדות מסתווים ואורבים לכל תרחיש. ביציאה ממנו מתאספים כוחות רבים. סדירים ומילואים. המורל גבוה, מכינים את הכלים, מחלקים צ'ופרים, אבל לא מאבדים עירנות. לוחמים מכל הסוגים ומכל היחידות. צבא העם איחה את כל הסדקים. הוא פה, בשטח.

"משהו שילווה אותי עד לסוף חיי"

בתחנת הדלק בדרך לצומת סעד, אנו עוצרים, לוקחים אוויר. אחד מהקצינים הבכירים של צה"ל שפגשנו בגזרה פותח לצד הג'יפ פק"ל קפה. הוא בין תפקידים, ברגע קל של אזרחות, ובשבת בבוקר, כששמע מה קרה, הוא רץ אל האש.

מאז הוא בפנים. הציל חיים, הרג מחבלים, דאג ללוחמים. הוא משתף אותנו במעט ממה שעבר, ובעיקר מצטער שלא צילם מספיק. למרות הלחימה, הוא היה צריך לצלם את המראות השואתיים שראה.

"כל העולם צריך היה לראות ולהבין. פקדתי את כל המקומות שאפשר להעלות על הדעת, וחוויתי - אבל כזה לא ניתן להעלות על הדעת, זה משהו שילווה אותי עד לסוף חיי", הוא אומר.

השמש כבר מעריבה, רגע לפני שבת. ויתרנו על הקפה כי הרוח לא מאפשרת לאש להיות דומיננטית. אבל הקצין לא מתבלבל. הוא לוקח אותנו הצידה, מחייך בצניעות מבעד לעיניים הקטנות, ומבטיח: "אנחנו נכריע אותם".