"איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה"

הנה מוטלות גופותיהם, גופותינו, חיילים, שוטרים, נשים, זקנים וטף, ו"יום יום לוויה" של אורי צבי גרינברג, משנות אימה אחרות, הופך לעינינו ל"יום יום לוויות", רבות מנשוא. וההספדים - קורעי לב, והסיפורים - מלאי הוד ואימה, והחור השחור מעמיק עוד ועוד.

וביקום אחר, לפני שנים רבות, נישא הספד אחד, בלתי נשכח, על רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז, שנרצח על ידי מסתננים פלשתינים מרצועת עזה, מילים שכאילו נכתבו לימים אלה, שבהם הפך אותו נחל עוז לגיא הריגה. רוטברג היה רכז הביטחון באזור. מסתננים פלשתינים רצחו אותו, גררו אותו אל מעבר לגבול והתעללו בגופתו. הלווייתו התקיימה ב־30 באפריל 1956, והרמטכ"ל דאז, משה דיין, התייצב ליד קברו ונשא הספד קצר; מילים מעצבות זהות, שנראה כאילו נכתבו רק תמול־שלשום.

"...לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי", היכה דיין על חטא. "איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת? הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו, חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים שהושמדו באין להם ארץ צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית, ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו".

זו גזרת דורנו – נכונים וחמושים

"אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע", המשיך דיין. "על אף שאֶלֶף נָדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא - אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים היושבים סביבנו, ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו..."

בבוקר שמחת תורה האחרון חדרו מחבלים מעזה גם לנחל עוז, היאחזות הנח"ל הראשונה בישראל, פרצו לבתים, טבחו בתושבי הקיבוץ ורצחו משפחות שלמות, ובהן משפחתו של צלם "ישראל היום" יניב זוהר. הקיבוץ שלחם על קיומו במלחמת השחרור, כאילו חזר לימים של אין מדינה, ימים שבהם כמעט הכל הפקר, ללא מגן ומושיע.

"אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו", ספד דיין לרועי רוטברג לפני 67 שנה, ואנו - תחילה ביום כיפור 1973, אחר כך בפרעות מאי 2021 ועכשיו בשמחת תורה תשפ"ד - הסבנו את עינינו, וחלשו ידינו ודעתנו, ורבים מתינו. אבל כמו בעבר, אחרי האבל, הדמעות וההלם, לאחר שנקבור את מתינו, נקום גם אנו מעפר ונבנה ונתקן. אין לנו שום ברירה אחרת.