אוסף התופעות המגונות האחרונות ברחובות ישראל כבר לא מאפשר לחשוב שמדובר ב"שוליים", ב"אירוע נקודתי" או ב"אספסוף נבער". הן מלמדות לצערנו על כך שמי שהגדרנו עד היום כשוליים של החברה הישראלית, נקודות הקיצון, צועדים אט־אט למרכז החברה הישראלית ומאיימים להגדיר את כולנו כקצה. ראו את היריקות של "האנשים הקטנים" אל מול פניהם של הצליינים כאקט של ביזוי. הגדילו לעשות צייצני הטוויטר (רשת X כיום) כאשר בחלקם הסבירו מדוע מדובר במנהג יהודי מימים עברו שנועד לבזות עובדי עבודה זרה.
"סכנה למדינת ישראל": הרצוג מתייחס למהומה בכיפור בדיזנגוף//משרד הביטחון
ובכן, לא כל מנהג מימי הביניים של בורים שמדביקים לו כיפה וציצית הוא יהדות במיטבה, להפך. מייצגי היהדות לאורך השנים, רבנים בכירים, הקפידו בכבודם של מייצגי הדתות האחרות בירושלים. רדיפות דתיות כנגד האחר מעולם לא היו נחלתנו. מיותר להזכיר שתמיד היינו בצד הנרדף. וככאלה, דווקא בבירתנו ירושלים ובשיא הלאומיות היהודית - להפוך לקנאי דתי קיצוני ונסער מדעת זו בדיחה היסטורית עגומה למדי.
למרות שמדובר באמת בקומץ, הפומביות שהרשתות החברתיות נותנות לאלה דורשת להתנער מהם, שמא בטעות יטעו לחשוב שאלה הדתיים וזו היהדות.
תיעוד מהעיר העתיקה בירושלים: חרדים ירקו לעבר נוצרים//השימוש בהתאם לסעיף 27 א לחוק זכויות יוצרים
כבר לא שוליים זניחים
ברשתות החברתיות קיבלנו בשבוע אחד יורקים דתיים מחד ומשחיזי מקלדות משמאל - נגד אשתו של ח"כ צבי סוכות שכל חטאה היה שעל ראשה כיסוי ראש גדול. בעוונותיי גם אני נשאתי כיסוי ראש מכובד על ראשי בעבר. אני זוכרת את הכינוי "הסמרטוט", או את שאלות הגנאי "מה זה הדבר הזה על הראש שלך?" מליברלים חילוניים בעיני עצמם. אבל מה שהיה נדמה לי אז כשוליים זניחים הופך בחסות השיח האלים ברשתות לתופעה רחבה. מאות תגובות נגד אישה שבחרה בכיסוי ראש, קללות, השמצות עד כדי שאלות רפואיות "מתחשבות" על "איך היא נושאת את הכובד על ראשה".
לאלה הצטרפו גברים ירושלמים חילונים שהפכו גם הם השבוע לשעה קלה "גיבורים" על נערות חרדיות שביקשו לצרוך תרבות בהפרדה. אבל לא, לא הם יאשרו לנשים חרדיות מה לעשות בזמנן החופשי. הידד לנאורות. תוסיפו לזה את ההפרעות הגסות למתפללים ביום כיפור (לא, לא הספקנו לשכוח) ואת קמפיין הגיוס לעמירם בן אוליאל שהורשע ברצח בני משפחת דוואבשה, שגם אם לא במתכוון (ואני מאוד חוששת שכן) מנסה להלבין רוצח בתמיכת רבים בקואליציה.
למה לא להתנער?
החשש הוא שאותם שוליים שואבים את כוחם מהמרכז. בניגוד לימים שבהם הם היו מוקעים כשוליים, בשל חילוקי הדעות והסדקים בינינו כל אחד מחבק את שוליו כדי שחלילה הצד השני לא ייהנה מגנותו. וכך אנשי המחאה מחבקים את פורעי יום כיפור במקום להתנער מהם, כי הצד שחטף מהם הוא הצד הלא נכון. ואותו הדבר בבואך לגנות את היורקים החרדים, שמא תפגע בקדושת המחנה. יום אחד, נקווה שלא מאוחר מדי, ניזכר שתמיד היינו באותו הצד של ההיסטוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו