הקרב על הכיכר: מלחמה עם מפסידים בלבד

אולי כמסקנות ממלחמת יום כיפור, המעוזים השנה היו בדריכות עליונה כשהכיסאות הראשונים הונחו כבר בשעות הבוקר בכיכר דיזנגוף, לקראת תפילת "כל נדרי". רכזי המודיעין פמפמו במהירות ברשתות הקשר השכונתיות התראות ברורות: "הם מתכננים מתקפה, דרושה הערב התייצבות מלאה".

מי שחשב שהחלטת בית המשפט על הסדרת נוהלי התפילה בכיכר תסיים את הוויכוח - כנראה לא זכר באיזה אקלים לוהט ומתוח אנחנו חיים. תל אביב היא כיום עיר מבוהלת וחשדנית, המשוכנעת שהיא האחרונה שנותרה בחזית כדי לשמור על המדינה דמוקרטית, ליברלית ורצוי גם חילונית. לכן, כל חובש כיפה מבחינתה חשוד כמשת"פ - עצור סיסמה, או שאנחנו יורים.

שלשום בערב זה היה מעיק, ובעיקר מטריד מאוד. לא היה כל זכר לקירוב לבבות או להפסקת אש יזומה להרגעת הרוחות. מצד אחד, בתלבושת לבנה, עמדו אנשי עמותת "ראש יהודי", מארגני מיזם התפילה, בראשות היו"ר ישראל זעירא, שרואה בפעילותם שליחות יהודית־דתית בעומק הקסבה החילונית. הדתה, מבחינתו, היא לא מילה גסה, אלא מקור לגאווה.

מהצד השני, על מדים וחגור מלא, ניצבו לוחמי המעוזים של העיר העברית הראשונה. אז מי שפנטז שביום הקדוש נבקש סליחה ונתחבק מאחורי דפי המחזור, היה צריך לראות את עוצמת השנאה. זו היתה איבה על סטרואידים, או כמו שמישהו שם אמר: "יש כאן שני עמים שמתפללים אחרת".

היו בכיכר כוחות משטרה מתוגברים. אישה שניסתה לעלות על הבמה נהדפה בכוח. הבחנתי בילד חובש כיפה שבכה, מאחר שלא יכול היה להכיל את גודל המהומה. אחרי כמה דקות זה נגמר, כשזעירא ופמלייתו ירדו מהבמה חיוורים וחפויי ראש בדרכם להשלים את התפילה בבית הכנסת הסמוך.

ליד המזרקה פגשתי בדתי מבוגר, ושאלתי אם הוא באמת חשב שהערב יסתיים אחרת. הוא חייך ואמר: "אני שמח", ועוד לפני שהמשיך - מישהו שהאזין לנו זרק לו מבלי לחשוב פעמיים: "אתה שמח כי אתה אפס". אותו הדתי המבוגר זכה להשלים את דבריו: "אני שמח כי כמו שהקדוש ברוך הוא ידע להפריד - כך ידאג לאחד בינינו". אשרי המאמין.

הרשתות השכונתיות סיפרו בתוך זמן קצר על הניצחון הגדול בקרב על הכיכר. האויב לא חצה את התעלה, לא נרשמו אבידות לכוחותינו ואף אחד לא נשבה בקסמה של תורה. אני הלכתי הביתה בעיקר עצוב, כי לא ריח של שנה חדשה ריחף באוויר - אלא יותר אווירה של סוף, זהו, נגמר.