בשביל אל הברכות: מאזור הנוחות - אל המקום שבו כולנו משפחה

"מארי. את רוצה לחרבן על מה שהיה לך - בסדר. אבל אל תחרבני על מה שיש לך", אומר החתן הטרי דן לכלתו מארי כשהיא בורחת בסערה מסעודת שבע ברכות משפחתית. הוא רץ אחריה, היא פוסעת על גשר שהתנועה זורמת תחתיו, והצופה מקווה שהיא לא תקפוץ. ההמלצה המלומדת הזאת - לראות את מה שיש לך ולשמוח בו, ולא לחבל בהווה בגלל טראומות העבר - נגזרת כהכוונה רלוונטית לכל אחת מהדמויות, ויש הרבה כאלה, בסרט "שבע ברכות" המבוסס על מקרים שקרו.

דן האשכנזי (ערן מור) ומארי המרוקאית (ריימונד אמסלם) הכירו בסניף בנק בפריז. הוא, לקוח עשיר, שמע אותה, מנהלת הסניף, מדברת מרוקאית - והתאהב. שניהם יהודים, וקצת ישראלים: הוא בן למשפחת יורדים שעלה לבד בנעוריו כדי להתגייס ועם השנים חזר לצרפת; היא ילידת מרוקו, חמישית משישה ילדים, שעלתה עם משפחתה בנעוריה ובהמשך עקרה לצרפת.

כשהיתה בת שנתיים החליטה חנה, אמא של מארי (תיקי דיין), להשאיל אותה לאימוץ אצל אחותה העקרה, גרציה (רבקה בכר). אחרת בעלה של גרציה עלול להתגרש ממנה, והיא תהפוך לא רק לעקרה סוג ב' - אלא גם לגרושה סוג ב'. כשהגיעה לגיל 14 החליטו הוריה הביולוגיים של מארי לעלות לישראל, וגבו בחזרה את הפיקדון מהדודים. מארי עלתה עם משפחתה המקורית, אך לאחר זמן קצר החליטו ההורים המאמצים להשוות ולעלות - והאוצר נלקח שוב.

מארי, שקיבלה חינוך פרטי משובח בסביבה מבוססת, הפכה לבנקאית בכירה בפריז, בעוד אחיה הביולוגיים מתפארים במקצועות כגון סייעת בגן ומזכירה בכירה, מחפים על היעדר השכלה בהומור מר ("גם לי יש תואר!", אומרת דוריס בעלבון כשמקטינים אותה ליד מארי, "אני מלכת היופי!" - "של השמנות", מתקנת אותה אחותה, ומהאלבום ניבטת תמונה מתחרות מקומית במרכז קהילתי).

הקנאה של מארי הבודדה באחיה, שגדלו במשפחה קשת יום אך אוהבת, מתנגשת בקנאת האחים, ששורדים בקושי את תלאות החיים ושרואים במארי העשירה והמחוזרת את בבואת הדלתות המסתובבות שלהם. או כמו שפולט האח הצעיר בסעודה הראשונה: "גם אני יכולתי לגדול אצל גרציה ולהיות עשיר ומצליח". ובכן - לא. הורים הלוו רק בנות בתקופה ההיא, בן הוא מצרך יקר ונדיר מכדי לחלוק בו.

חברה אירונית בעם

שתי אירוניות עמוקות בוקעות מהעלילה. האחת - קנאה יוקדת והאופן שבו אנחנו לא יודעים להעריך את מה שיש לנו. מה שיש לנו בזכות הגנטיקה ובזכות הסביבה שגדלנו בה, ומה שיש לנו בזכות עמל, השקעה שזרענו בעצמנו ושמניבה פירות.

השנייה - סל המניעים ההומניים שסללו את הדרך אל הגיהינום. חנה, האם הביולוגית, חסה על אחותה, חסה על הגיס, חסה על הכתם שעלול לדבוק במשפחה אם העקרה תהפוך לגרושה, ובחסות הרחמים החיצוניים מקריבה את בתה הצעירה, ולמעשה גם את עצמה ואת הסיפור המשפחתי, על מזבח המחויבות למסורת האתנית הזאת, שממשיכה להדהד גם דורות אחרי שהיא יוצאת מהאופנה.

בספרו "ש"ס דליטא - ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו" (הקיבוץ המאוחד, 2004) מספר ד"ר יעקב לופו על תופעה שהתרחשה באירופה לאחר השואה: נערים מבריקים ממרוקו פותו לנסוע ללמוד בישיבות העילית הליטאיות, שהוקמו מחדש בצרפת, באנגליה, בארה"ב ואף בישראל, כדי למלא את השורות שהתרוקנו בהן בגלל המלחמה. המהלך הזה, שנמשך עד שנות ה־60, מתואר בספר כאחת מהסיבות להתהוותה של ש"ס הלוחמת. הרבנים והמורים בישיבות זלזלו מתחת לפני השטח בתלמידים, ובעיקר במוצאם, ורבים מהתלמידים מאסו בשל כך באורח החיים שאליו כיוונו הישיבות. אלו ואלו קיבלו חינוך מיטבי, וגם אם לא המשיכו בעולם התורה - פיתחו קריירה מודרנית ושגשגו.

גם פרשיית ילדי תימן החטופים מתכנסת אל אותה המשבצת, שבה התעליינות על פני השונה, שהוא אחיך, מביאה למעשים בלתי סבירים עד אכזריים. בפרשיית הנערים והישיבות, כמו אצל מארי, ייתכן שבהיבטים מסוימים הקורבן יצא נשכר - אבל הפצע בלתי ניתן לריפוי. כאן האשמה נשארת במשפחה. והייאוש לא נעשה יותר נוח.

שולחן ערוך היטב

12 פרסי אופיר קטף השבוע הסרט המבריק והרגיש הזה, ניצח בכל קטגוריה שבה היה מועמד. השיפוט נכנע ל"שבע ברכות" - סרט שמעלה סוגיות שיפוטיות ושמשקף אופנים שיפוטיים לבחינת המציאות ברטרוספקטיבה, אך שעושה זאת בחמלה ובחוכמה, בחשיפת המורכבות שגורמת לצופה לעבור תהליך שמתחיל בחתונה, מתפתח בכל אחת משבע סעודות המצווה, ומגיע להתרה בסצנת הסיום, שבה הגיבורה מתאמצת לחבור אל הזהות המקורית ומרגישה חלק.

ככל שההקשר ההיסטורי, החברתי והמשפחתי מתברר, הצופה לא בטוח בצד של מי הוא, ונדמה כי גם בקרב הדמויות השיפוטיות מתפוררת ומפנה את מקומה לסקרנות, לרחמים, לקבלת אחריות, ולבסוף - גם לסליחה, שמאפשרת להעריך, איש־איש, את מקומו בעולם.

המשפחה הישראלית היא תמונת מראה של החברה הישראלית, שהיא אוסף של שבטים וקבוצות שמשמרים מוסכמות קדומות, לעיתים בעיוורון אנושי. בסעודה האחרונה, אמו הפסיכולוגית של החתן מביאה שי - בקבוק יין שהיא שומרת כבר 20 שנה לאירוע מיוחד. אחיה הבכור של הכלה מתבצר עם הבקבוק במטבח כי אין חותמת כשרות, אך נשות המשפחה - מלבד אשתו, כמובן - מתרות בו עד שהוא פורש, היין נמזג לכוסות והאמת והשלום אהבו.

דרושה יוצרת שורשית שתפרק את הקנאה והשנאה בין המחנות והשבטים, תציג את ההקשר הנרחב שלה ותביא את הפיגורות המקומיות לקחת צעד אחורה - מאזור הנוחות המקודש שלהן, שבו כל משפחה צודקת, אל המקום שבו כולנו משפחה. שנה טובה.