להרגיש מחוץ לקופסה: בין חורבן בית אישי ללאומי

"בית זו בסך הכל קופסה שגרים בה", שרו ב"פרפר נחמד". "קופסה ולא יותר", כתבה דתיה בן דור, "אבל על הקופסה הזאת אני אף פעם לא אסכים לוותר",שרים דודו זר ועפרה ויינגרטן כשקרטון חום מאחוריהם, קרטון שאפשר לארוז בו או לפרוק בו, ושאפשר להתחבא בתוכו ופשוט לגור. שיר על בית הוא שיר שמח, לא שיר ששרים לבד.

ילדי הגן נהנים מהלחן ומבינים את המילים בדרכם, מבוגרים יכולים לבכות מהטקסט הנשגב הזה גם 40 שנה אחרי שצפו בפרק המיתולוגי לראשונה בגן או בסלון.

בבית השני של השיר מנסים לצמצם את ההתרגשות, ושרים על אוטו שזו "בסך הכל קופסה שנוסעים בה", אבל זה לא מצליח לטשטש את הקלות המרגשת והכואבת של ההכרה בכך שבית, מוצר הצריכה הבסיסי שממנו אנחנו באים ושאליו אנו הולכים מרגע שנולדנו, כל החיים, הוא בסך הכל קופסה שגרים בה. אם נרצה היא תהיה קן בטוח וחומל, ואם לא נמלא אותה באהבה - היא תהיה קירות יקרים וריקים.

מי שיש לה מזל מתגעגעת לבית שהיא גדלה בו, גם אם הוא עדיין קיים. מתגעגעת לבית שהיא לא רצתה לצאת ממנו בבוקר לגן כי היא קלטה שאמא עדיין נשארת; מתגעגעת לבית שהיא חזרה אליו רעבה מבית הספר רק כדי לגלות באכזבה שיש מרק עם בשר שהיא לא אוהבת; מתגעגעת לבית שהיא התכרבלה בו בשמיכת הפוך עם המצעים הוורודים שיש רק לנו.

וכשאת אמא עם קילומטראז' - את יודעת להתגעגע גם לבקרים שבהם את בתפקיד, למשל כשיורד שלג פעם בשנה והילדים קמים בקצב שלהם, כולם מביטים בהתפעלות החוצה בשבילים שמתכסים לבן, ואת נוצרת את הרגע ונושמת אותו עמוק, כי זאת ילדותך השנייה, ויש מצב שהיא הרבה יותר טובה מהקודמת.

בית זה ריח של מרק, וריח של חלות, ושל עוגיות ששוב לא שלפנו בזמן כי השארנו בתנור כשחיפשנו את הטלפון. בית זה ריח של נעליים שהילדים חלצו בסלון - כי מה לעשות שגם אני תמיד חולצת בשנייה שאני מגיעה הביתה, וחינוך זה קודם כל דוגמה אישית.

בית זה ריח מעורבב של בושם של אמא ושל ילדים בוגרים ומתבגרים, וריח של האופן שבו הזיעה המסוימת שלנו פוגשת את מרכך הכביסה על סיבי הבגדים של כל אחד, שמרגיש שהוא הגיע למקום הנכון כשהוא סוף־סוף דורך על המפתן של הקופסה הזאת, שהיא רק שלנו.

מה שווה המדינה

בישראל 2023, במישור האישי כמו בלאומי, גירושים הם סטנדרט, פירוק זוגיות זה בסיסי ומשפחה לא בוחרים - כלומר, לא בוחרים במשפחה.

בימי קדם עשו אהבה בגורן, עם הזמן שרפו אסמים, והיום מעיפים צמיגים בוערים באיילון כשם שרוצים להחזיר את הדיון המשפטי בסוגיית המזונות בתיקי גירושים לבית הדין הרבני. כי אם הבית הזה לא מתנהל בדיוק, אבל בדיוק, כמו שבא לנו - עדיף שהוא בכלל לא יתקיים.

הורים מסמנים "וי" על הבאת ילדים לעולם, ואחרי כמה שנים מוותרים על הבית - כי למי יש כוח לכללים, לפשרות, להתאמות ולחובות אם אפשר לצאת לסופ"ש בלי הילדים ולהתמקד בפרשנות עדכנית למימוש עצמי ובג'וגינג?

החברה הישראלית בוחרת יותר ויותר להפריט את ערך המשפחה ואת ערך המדינה. משמורת משותפת היא בעצם סוג של רילוקיישן. כמו בשיחה האכזרית והצבועה למדי שהורים עושים לילדים טרם פרידה, רגע לפני שהם מחריבים עליהם את הבית, כך ישראלים בעת הזאת מספרים לעצמם:
זה לא אומר שאנחנו לא ישראלים יותר, אנחנו אוהבים את המולדת בדיוק כמו שאהבנו קודם, זה לא אומר שאנחנו כבר לא משפחה, פשוט הבנו שזה כבר לא עובד, ואנחנו אפילו לא אשמים. נוציא לילדים אזרחות הונגרית או פורטוגלית, אולי זה אפילו יותר משתלם כלכלית... ככה לא נממן את החרדים או את הבעל, ילדים לא באמת צריכים לגור עם שני הורים שונים באותו הבית. שתי מדינות לשני עמים, שני בתים לשתי משפחות, בכל שבת שנייה או שלישית ניקח מטוס או נעשה ארוחה משותפת. בפנטזיה "אחריי המבול" האדם במרכז, והפצועים מחוץ לפריים.

חדרי הלב האטומים

כמה שנים אחרי הרילוקיישן ישראלים מתחילים לחפש את הדרך חזרה, ופעמים רבות מגלים שזה כבר מאוחר מדי.

בית זו בסך הכל קופסה שגרים בה, אבל לפעמים, אחרי שהקופסה עגנה בנמל מסוים, קשה לעקור אותה שוב לנמל אחר. מהגרים צעירים הם קלילים, וישראלים מתבגרים עלולים לראות דברים אחרת. אז הם הולכים להופעות של ישראלים, ומורידים לסלולר אפליקציות חדשות ופנאי בעברית, יודעים בזמן אמת בדיוק מה קורה, מצטטים בעל פה את כל הפרקים של "ארץ נהדרת", כמו דודו טופז בבדיחות הישנות על היורדים והגשש החיוור. לפעמים הגעגוע ממש מחמיר, וניכרת אפילו זיקה יתרה למסורת. נכון, יש כאלה שיבואו לשרוף גם אחרי שנים, אבל יש כאלה שיביטו לאחור והכל ייראה להם קטן, והם יתהו מה בער להם.

המלחמות ברחוב, הרצון לפרק מדינה, לפרק זוגיות, למסמס משפחה - נובטים כשאין שיח, מתחזקים ככל שאין בעיה לומר מילים קשות על האחר ולאטום את הרגש כלפיו. הפחד לדבר, להכיר, לפתוח הכל, לקבל אחריות ולהכיר בקדושת המשפחה והעם - מביא אותנו לגיהינום אישי ולאומי. אפשר לחיות במציאות של חורבן בית שלישי, גם אם עדיין לא הספקנו לבנות אותו.