"כחווארה היינו, לצומת תפוח דמינו?": אברי גלעד משחזר את רגעי האימה מהפיגוע ליד ביתו בת"א

כל יום אני יוצא ממכון הכושר בשעה אחת, משתהה רגע על המדרכה בחזית ונכנס אל הפיצוחיה החדשה שפתחו שם, קונה איזה אגוז ובוטן, והולך הביתה. ביום שלישי לא הגעתי למכון. הייתי עסוק. אבל מי כן הגיע? אדון חלאילה שבא במיוחד מחברון כדי לעשות פיגוע בחזית המכון שלי.

פתאום הטלפון שלי בבית מתחיל לטנגטנג בנמרצות, וכולם שואלים- אתה בסדר? היה פיגוע אצלכם, בשיכון דן. אצלנו? על המדרכה שלנו? הכחווארה היינו, לצומת תפוח דמינו? יצאתי חיש קל והלכתי את כל חמישים ושישה המטר מהבית שלי לזירת הפיגוע.

חלאילה כבר שכב בשקית שחורה של זק"א, ברהנו טגנייה כבר עמד בחזית הזירה ודיווח, הטנדר ששימש לפיגוע עמד לו מעוך על תחנת האוטובוס, לא מבין מי נהג בו ככה, אחרי שהיה נאמן כל חייו, ומלא סקרנים, ואני בתוכם עמדו ולא האמינו שמשהו קרה בשכונה שלנו, שמישהו בכלל ידע על קיומה. אפילו בחדשות קראו לה "רמת החייל" כי הניחו שאיש לא שמע על שיכון דן, השכונה שפעם היתה ביתם של נהגי האוטובוס של קואופרטיב "דן", והיום גרים בה אנשים שרובם בחיים לא נוסעים באוטובוס.

ספרתי. שלושים רכבי ביטחון, שישה אמבולנסים, אחד עשר כתבים כולל רשתות זרות, המפכ"ל, מפקד המחוז, מלא תלמידי ישיבה שהיה להם תירוץ לחתוך באמצע השיעור, מאות אזרחים, חלקם מדברים דברי שנאה שלמדו ברשתות, צועקים מילות מוות ומצלמים תוך כדי, ובשמיים, משגיח מלמעלה, אחד מסוקינו. מחזות כאלה לא נראו אצלנו מיום שראשון נהגי "דן" בנה את ביתו על החולות הרחוקים בצפון מזרח תל אביב.

האירוע תם, הפצועים פונו, המחבל התחיל להתקרר, ואל הזירה המשיכו לזרום רכבי ביטחון בסירנות פועלות ונהיגה חירומית. לך דע מדוע באו. שיעמם להם במשרד? חשבו שאולי הפיגוע ישכפל עצמו באותו מקום? סתם אוהבים לנהוג אקסטרים ולהיפגש עם קולגות? מה שבטוח שמצוקת כוח האדם במשטרה לא הורגשה. ואוי ואבוי למי שרצה לעבור את הסרט האדום. אפילו לברהנו לא נתנו.

ארבע שעות אחרי האירוע עוד היה הרחוב סגור, אולי כדי למנוע מאנשים לעבור בתוך האנרגיה הרעה שיצר האירוע. סתם הפרזה. יאללה, תנקו ותפתחו, מה יש לכם להישאר? ורק הילדה שלי אמרה לי- אבא, הלילה יהיו לי סיוטים. אמרתי לה- לכל אחד במדינה שלנו יש סיוטים לפעמים, היום יצא תורנו. נתגבר ונקווה שאף מחבל נוסף לא שמע על שיכון דן.

הטור המלא - ביום שישי ב"שישבת"