"חיפשתי חרות כדי לחבק את אמא שלי", "החלום האחרון היה לבקר בקבר של אימי", סיפרו האסירים מחמוד אל־עארדה ואייהם קמאמג'י, לעורכי דינם, אחרי שברחו מכלא גלבוע ונתפסו. המשפטים האלה מלמדים על הקשר הרגשי העמוק הקיים בין האם הערבייה לבניה, ועל נוכחותה בחייהם גם לאחר שהפכו לבוגרים ובעלי משפחות.
המשפטים האלה מצטרפים גם לפתגמים וחדית'ים מוכרים מהתרבות הערבית כמו: "האם היא העולם", "ילד ללא אב אינו יתום", "האם בונה קן בשעה שהאב בורח", "גן העדן פרוש לרגלי האימהות" או במילים אחרות – מי שמכבד את אימו ומשרת אותה, נחשב לאדם מאמין ומובטח לו מקום בגן עדן.
בשעה שהאהבה של הבן אל אביו היא "מעין גלעין לכוד במעטה של פחד ואימה", כתב נגיב מחפוז בספרו "בית בקהיר", הרי שבין הבן לאימו מתפתח קשר רגשי עמוק המגביר את מחויבותו לדאוג לביטחונה האישי והכלכלי עד סוף ימי חייה.
המשפחה בחברה הערבית נחשבת לסוכנת החִברות המרכזית, והיא חשובה יותר מהאינדיבידואל ומשפיעה יותר מהמדינה. המחויבות והנאמנות של הפרט היא קודם כול למשפחה ורק אחר כך למדינה ולחברה. המשפחה מעניקה תחושת שייכות, ביטחון, הגנה, מזון, לבוש, זהות, שם טוב וכבוד לחבריה; מתווכת בין האינדיבידואל ובין המרחב הציבורי; מווסתת את פעילותם הכלכלית של חבריה; מגדירה את מעמדם החברתי בקהילה; מחנכת את הילדים לשמור על הנהגים, המסורות והמורשת התרבותית; ובעתות משבר תומכת בבני המשפחה ומסייעת להם רגשית וחומרית. בתמורה לכך חבריה נדרשים לגלות נאמנות, לציית ולהכפיף את השאיפות והאינטרסים האישיים לאלה של המשפחה.
מתוך הבנת חלוקת התפקידים הזאת במשפחה הפטריארכלית, והבנת מעמדה החשוב של האם הערבייה בעיני ילדיה, הכבוד הגדול שהם חשים כלפיה והפחד מפגיעה בכבודה, צריך לרתום את האימהות והסבתות הערביות למאבק באלימות בסיוע הרשויות המקומיות, אנשי הדת ואנשי ציבור הנהנים מהערכה וכבוד בקהילה. לצד הפעלת עוצמה משטרתית ומשפטית קשה, יש להפעיל עוצמה תרבותית רכה ולהקים משמר אזרחי של אימהות ערביות שיסייר ברחובות היישובים הערביים בשעות הלילה וילווה בקמפיין הסברתי האומר לגבר: "התבייש לך אתה הגבר (אסתחי עלא חאלכ אנת אל-רג'ל), שבמקום להגן עלינו, הורג בנו, ולא משאיר בידינו ברירה אלא לצאת לרחובות כדי להגן על המשפחות שלנו".
את הנורמות התרבותיות של כבוד ובושה יש לגייס הפעם אך לא כדי לדכא את האישה הערבייה אלא כדי לרסן את הגברים העבריינים. האימהות הערביות הנאלצות לעזוב את בתיהן בשעות הלילה כדי להשיב את הביטחון אישי למשפחותיהן עשויות לבייש את הגברים העבריינים ולעמת אותם עם בגידתם בתפקיד הבסיסי המוטל על הגבר הערבי – הגנה על מוסד המשפחה והביטחון האישי של חבריה. אם הגברים העבריינים יעזו לפגוע בנשים האלה, הם יביאו לשבירת מחסום הפחד מפניהם ולהגברת ההנעה בקרב רבים מהאזרחים הערבים לשתף פעולה עם גורמי האכיפה, החוק והמשפט.
כאשר הנשים הערביות כבשו ברגליהן את הרחובות במהלך ההתקוממויות שפרצו בשנת 2011 (האביב הערבי) הן קראו תיגר על כללי התחביר שהגדירו את יחסי הגומלין בין המגדר למרחב הציבורי, וגם על הקירות והמחסומים שהמשטר הפטריארכלי פרס כדי למנוע את התקדמותן.
הן המציאו קיצורי דרך ואלתורים שחרגו מהוראות השימוש במרחב שנקבעו על ידי האב הפטרון במשפחה ובמדינה, והצעידה אפשרה להן ליצור תחושה של קהילה נשית בתוך מרחב משוחרר מפיקוח גברי פטריארכלי. כקהילה הרבה יותר קל היה להן לבקר את התפיסות הפטריארכליות השמרניות, לבטא חלומות ושאיפות אסורות, ובעיקר לדמיין חיים כלכליים, חברתיים ומשפחתיים אחרים. בנוכחות הפיזית והקולית שלהן הן ביטאו את יכולת הפעולה שלהן כיחידות וכקבוצה ופרקו, לפחות זמנית, את התפיסות החברתיות הנוקשות שנכפו עליהן. חלק מהנשים האמיצות האלה אומנם הוסג אל הסְפרָה הביתית, אבל רבות מהן משמשות מקור השראה ומודל חיקוי עבור נשים רבות ברחבי המזרח התיכון ובעולם כולו.
זה הזמן של האימהות הערביות לומר "לא" לחוויות ההדרה, השּולִיּות וההשתקה, בתור נשים ובני אדם; "לא" לזכויות החלקיות שהוענקו להן; "לא" לדה־הומניזציה ולהתייחסות אליהן כאילו היו מכשפות או שטן מדיח ומסית; ו"לא" לתפיסתן כיצורים חסרי בינה המשועבדים לגברים של המשפחה ועיקר תפקידם הוא ללדת. זה הזמן של האימהות הערביות לצקת משמעות חדשה למושג "כבוד" ולשנות את מציאות החיים הרגשית המרגילה בנות להרגיש פחד, ובנים להרגיש כעס ולנהוג באלימות בכל פעם שמישהו מעז לפצוע את גבריותם ולדחוק אותם למקום נמוך בהיררכיה המשפחתית או החברתית.
עם זאת, כדי לחולל שינויים חברתיים בחברות שהסדר הפטריארכלי טבוע בהן עמוק, צריך לעשות זאת מתוך התרבות והדת, תוך שיתוף פעולה עם המבנה החברתי הקיים ותוך התאמה לצרכים העכשוויים של החברה המשתנה ולא באמצעים מהפכניים המתפרשים כמרד במסורת ובערכים החברתיים המרכזיים, כפי שטוענות חלק מהחוקרות הערביות.
במציאות חיים של אלימות בלתי פוסקת בחברה הערבית, למעלה ממאה נרצחים מתחילת שנת 2023 נדרשת חשיבה אמיצה ואחרת – זה הזמן של האימהות לומר את דברן, והבנים יצטרכו להוכיח שהם אכן מכבדים את האימהות שלהן.
השר לביטחון פנים, עיני האימהות הערביות שאיבדו את ילדיהן נשואות עכשיו אליך, עזור להן להקים משמר אזרחי נשי לצד פעילות משטרתית תקיפה ואינטנסיבית.
הכותבת: ד"ר רונית מרזן, חוקרת חברה ופוליטיקה פלסטינית, קתדרת חייקין לגיאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו