הומור כטעם החיים וכאמצעי שחרור

לפני כשנתיים וחצי, כשאורי אורבך התאשפז בבית החולים, ישבנו אצלו קובי אריאלי ואנוכי וצחקנו עד שזה נהיה מסוכן. מיכל, אשתו שאין כמותה, ביקשה שנבוא. היא אמרה שאורי בטח מתבייש לבקש בעצמו. הוא ישמח לראות אתכם, היא אמרה, אחרי כל העסקנים והפוליטיקאים שהגיעו לבלבל לו את המוח. תצחקו איתו.

שם, בשערי צדק, בתוך הבליל המפחיד של צפצופים, צינורות וריחות של בית חולים, שכב אורבך, רזה מתמיד. הצבע שלו הדאיג אותנו כבר אז. שרנו קצת. אבל בעיקר צחקנו. מפעם לפעם הוא ביקש שנפסיק, כי כאב לו לצחוק. כעת, כשאני יושב לכתוב עם שובי מההלוויה הגדולה והיפה שנערכה לו במודיעין, אני נתון לגמרי בצערי האישי. אני יודע שמדובר באבידה לאומית, אבל באופן האישי ביותר איבדתי חבר אהוב. כל כך מוקדם, כל כך לא בזמן, שזאת פשוט שערורייה.

לפני כעשרים שנה היכרנו. אורי ומיכל הזמינו אותי לביתם לסעודת שבת. הוא קרא את ביקורת בתי הכנסת שלי והתלהב מהאופן שבו חתכתי לחתיכות את המניין שהוא עצמו התפלל בו. נדמה לי שהשוויתי את החזן לשחקן כדורגל שדורש בצעקות שייתנו לו לבעוט את הפנדל ובסוף בועט לשמיים. גם אורי אהב את דימויי הכדורגל יותר מאשר את המשחק עצמו. עד המנה השנייה כבר היינו חברים בלב ובנפש. היום אני יודע להעריך את העובדה שהוא טרח ליצור קשרים חבריים עם יוצרים צעירים מהמגזר שעושים את זה אחרת. הוא הבין לפני כולנו כמה חשובה תמיכה קבוצתית ליוצרים שבאים מקבוצות פריפריה, והמגזר הדתי היה אז, להזכירכם, האמ־אמא של הפריפריה. אם היום זה נשמע מוזר, אורי אורבך ניצח.

עוד ידובר על ההומור של אורי אורבך ז"ל, על ההומור כטעם החיים, על הומור ואמונה ועל ההומור כאמצעי לשחרור פוליטי וחברתי. רוב הבדיחות של המנוח, כמו שקראנו לו לפעמים עוד בחייו, היו מקאבריות להפליא. לא היה דבר בעולם שאורבך אהב כמו לבצע פרודיות מטורפות על "אל מלא רחמים". זמר גדול הוא לא היה, אבל הבוז הטהור והעמוק שהוא רחש כלפי כל סוג של פאתוס מזויף הוביל אותו לפרוץ מדי פעם בחיקויים מרהיבים של חזנים שונים ומשונים, הלוא הם המייצגים הנאמנים ביותר של הפאתוס הדתי הישן. זה שאורי שלנו טרק עליו את הדלת אחת ולתמיד.

קשה היה להתעלם מהעובדה שכל המספידים בהלוויה נתנו אל ליבם לכך שזה לא המקום לניגוני קינה פאתטיים. כולם טרחו לדבר פשוט. קטן. ישר. כולם הבינו שחייבים לפחות פעם אחת לחייך. לחלקם זה ממש עלה בבריאות. אפילו החזן נתן את אל מלא רחמים בגירסת ספורט־אלגנט צנועה.

מישהו כנראה אמר לו שאחרת עוד עלולים לצחוק.