בין עצמאות לעצבנות: כשכולם רבים על המותג "ישראל", כנראה יש סיבה לגאווה

יום העצמאות תש"ט היה כנראה החשוב ביותר. טוב, הוא היה הראשון שנחגג במתכונת ובתאריך הנוכחיים, מייד אחרי שהכנסת חוקקה את חוק יום העצמאות בשנה שאחרי הכרזת המדינה. מבין הבאים אחריו, היו כל ימי העצמאות חגיגיים ושמחים, טעונים יותר וטעונים פחות, אבל כולם בעלי ערך שווה.

פעמיים נפל החג בסמוך למלחמה כואבת, מה שגרם ללבבות להיות כבדים. פעם אחת הוא נחגג כשתוכנית ההתנתקות כבר נראתה באופק, פה ושם היתה גם ממשלה מתנדנדת שצבעה את החגיגות בצבעי לא־נודע פוליטי, ופעם חגגו בעיצומה של תקופת המתנה מתוחה. פעמים חגגו מתוך רווחה כלכלית, פעמים אחרות ליוו כותרות על מיתון והאטה את החגיגות, פעם חל ה' באייר בשנת ביטחון ופעם מסביב המה הסער.

ובכל יום עצמאות כזה עצרו רגע אוכלוסי ישראל ממרוץ שגרתם, הניפו אל על דגל כחול־לבן, הברישו אסכלה בבצל חצוי ומשופד ושרו לחיי העם הזה. מן השגרה באו, נתנו אל ליבם את נס שובם למולדתם, חגגו והריעו - ושבו אל השגרה.

אבל יום העצמאות ה־75 שונה הוא בתכלית. זהו יום העצמאות החשוב והמשמעותי ביותר שאנו חוגגים פה מאז יום העצמאות הראשון ההוא, בתש"ט. בפעם הראשונה חוגגים ישראלים את יום העצמאות מתוך מיקוד והתכוונות גדולים. זוהי הפעם הראשונה שבה נחגג החג הזה כשבחוץ, ברחובות הערים, ניטש קרב עז על המותג "ישראל".

כה יקר המותג הזה וכל כך חשוב הוא לכל אזרחי המדינה, עד שהם רבים עליו במלוא כוח ריאותיהם. אלה צועקים "שלנו הוא" ואלה צווחים כנגדם "שלנו!"; אלה מתעקשים שהם ישראל האמיתית ואלה מושכים כנגדם ואומרים "לא, כי". מעולם, מעולם, לא היה המותג הזה יקר ונחשק כל כך, ומעולם לא נטען המושג הזה "ישראל" בכל כך הרבה תוכן ובכל כך הרבה אמוציות. ועל כן גילו, ישראלים, בחגכם. תנו דעתכם על כך שסוף כל סוף - אשרי המדינה שבניה מצווחים את נשמתם ומתקוטטים עם אחיהם מתוך רצון שהיא תהיה שלהם.

ומבין העשן המיתמר והזמר העולה, תעלה התפילה שמה' באייר תשפ"ד נשוב ונחגוג ימי עצמאות רגועים ורגילים. לא "חשובים" ולא "משמעותיים". סתם ימי עצמאות בארץ יפה וגם פורחת, שלכל ישראלי יש בה חלק ונחלה ללא מדון וללא עימות. חג שמח!