תשע שנים להיעלמו של גיל־עד מחיינו - הצביטה בלב לא מרפה

עוד רגע נציין תשע שנים להיעלמו של גיל־עד מחיינו. תשע שנות התמודדות, כאב ואובדן יומיומיים. אני מתבוננת בתהליך שאני עוברת במסע האינסופי הזה, באתגרים שניצבים מולנו כהורים לחמש הבנות הנוספות, בשני הנכדים המדהימים שמפיצים אור יקרות למקומות החשוכים שהנפש דוהרת אליהם.

אני מביטה בנכד שנולד לנו בדיוק ביום ההולדת של גיל־עד, וסגר או פתח מעגל של כאב - בעצם העובדה שגיל־עד היה בננו היחיד. בן יחיד בין בנות.

עם האובדן של גיל־עד הפכנו בין רגע לבית של בנות - חמש בנות מדהימות, אחת־אחת. אני נזכרת כיצד רבים שאלו אותי בתקופת האסון אם העובדה שהוא בן יחיד מוסיפה או גורעת. עניתי בתמימות שלא משנה אם כרתו לך את יד ימין או את יד שמאל, עצם העובדה שנלקח ממני ילד הוא אסון. נקודה.

זה נכון, אבל מורכב הרבה יותר. פתאום כשנדרשנו ביום־יום להתמודד עם החסר, פגשתי אותו במקומות לא צפויים. מי יישב ליד אופיר בתפילות בבית הכנסת? ואת מי אופיר יחבק עטוף בטלית בעת ברכת כוהנים או יבנה איתו סוכה בצאת יום הכיפורים? מי יעזור לי לסחוב סלים כבדים מהסופר או יגיע למדף הגבוה להוריד את הכוסות החגיגיות לפני פסח, ואולי האם הכואב ביותר - האם לא אוכל עוד לשוחח עם מישהו שיכיל ויבין אותי כמו גבר קטן?

בשולחן שבת אופיר מצא עצמו תקופה ארוכה מוקף בבנות ובחברות שלהן, ואני הסתובבתי בפיג'מה וללא כיסוי ראש כי אין בנים בבית או חברים של בנים. ואז הגיעו החתנים, בינתיים שניים. ב"ה מדהימים אחד־אחד, והפיג'מה הוחלפה בבגד בית, והראש מצא את הכיסוי הנוח ואופיר כבר לא גבר יחיד בשולחן שבת, והמשפחה מתרחבת ב"ה וההווה משנה פנים.

יחד עם זאת, התמונה של גיל־עד ניצבת על אדן החלון מאחורי כיסאו של אופיר שיושב בראש שולחן השבת, והצביטה בלב לא מרפה, ותחושת ההחמצה מבעבעת תמידית על אש גבוהה או נמוכה, אך תמיד נוכחת.

ואולי תחושת החוסר התמידית הזו, או המשמעות של אותם ימי חיפושים עת הרגשנו את הביחד והערבות ההדדית, הובילה אותנו לייצר הזדמנויות של חיבור אנושי בינינו, בפעילות דרך עמותת Sonshine שהקמנו לזכר גיל־עד.

כשהקרקע בוערת והמתח החברתי מגיע לשיאים חדשים, אני פועלת ליצירת מפגשים שיחברו בינינו, מפגשים שיפתחו את הלב ואת הבית, יגרמו לנו להסתכל אחד לשני בעיניים ולראות האחד את השני. זו החברה שלנו - חוטים של כאב שזורים בחוטים של תקווה.