זה היה בצהרי שבת, 4 באוקטובר 2003. בסמוך לחופיה המאלפים של חיפה, מסעדת "מקסים" המיתולוגית היתה עמוסה בסועדים. מבוגרים, צעירים ומשפחות שהגיעו לבלות בבית האוכל הצפוני הוותיק נקלעו לאחד מהפיגועים הקשים והמטלטלים ביותר שידעה מדינת ישראל.

בשעה 14:10 נכנסה למקום המחבלת, תושבת ג'נין בת 29, עורכת דין ופעילת הג'יהאד האסלאמי. על גופה היה מטען חבלה רב עוצמה. לאחר שהתמקמה בין השולחנות, היא פוצצה את עצמה בלב המסעדה. שניות לאחר הפיצוץ נראתה המסעדה כעיי חורבות. 21 נרצחו ו־51 נפצעו. התמונות מהמקום היו קשות מנשוא: פצועים ששרדו מלאים בדם, גופות מדממות על רצפת המסעדה.

אוספים את השברים

הנרצחים בפיגוע היו ערבים ויהודים, לקוחות המסעדה ועובדיה - זה לצד זה. במרוצת הזמן, אירוע הטרור הנורא קיבל את הכינוי "פיגוע המשפחות", שכן עשרה מהנרצחים היו בני שתי משפחות, שכל אחת מהן איבדה בני שלושה דורות. משפחת זר־אביב איבדה את הסבתא ברוריה, הבן בצלאל ואשתו קרן, ואת ילדיהם - לירן בן ה־4 ונויה בת השנה.

משפחת אלמוג איבדה את האב זאב, אשתו רות, בנם מושיק ובנו תומר, בן 9 בלבד. אחד מנרצחי הפיגוע הוא אסף שטייר, בן 10 בלבד במותו, נכדם של רות וזאב מצד בתם. לצידם נרצחו עוד 11 איש ואישה, ועשרות אחרים נפצעו פציעות קשות שהותירו אותם נכים בגוף ובנפש לכל חייהם. מתוך התהום, הפצועים, משפחות הקורבנות ועדי הראייה לאירוע ממשיכים לאסוף את השברים. עבור כולם - מדובר בהתמודדות יומיומית.

"פיצוץ אדיר, ואחריו דממת מוות"

משפחתו של צבי (ציקי) בהט ז"ל, בן 35 במותו

ציקי היה אבא צעיר, רק בן 35, כשנרצח בפיגוע הנורא. הוא קם לשלם את החשבון, ובשולחן נותרו לשבת אשתו טובה, בתו ענבר בת ה־6 ובנו הדר בן ה־3 וחצי, שנפצע אנושות. במשך 20 השנים שעברו מאז, המשפחה הקטנה נלחמת עם הפציעות הקשות בגוף ובנפש.

"בילינו בים, כמו בכל שבת, ולאחר מכן הלכנו למסעדה", נזכרת טובה באירוע ששינה את חייה. "סיימנו לאכול, וציקי קם לשלם בקופה. אני ישבתי כשגבי היה מאחורי עמוד, ולפתע היה פיצוץ אדיר - ולאחריו דממת מוות".

טובה הבחינה שבנה הפעוט מדמם מראשו. במהרה יצאה לחפש את אנשי ההצלה. "מסרתי את ענבר לשוטרת, רצתי לצומת עם הדר כדי לעצור אמבולנס שייקח אותו לרמב"ם, ואז חזרתי למסעדה והבנתי שציקי נהרג".

צבי בהט נולד בחיפה, ושם החיבה ציקי דבק בו כתינוק. הוא היה ילד יפה תואר, ובגר לצעיר שאהב טבע והתגייס לנח"ל. כשהשתחרר הוא יצא לטיול הגדול בדרום אמריקה, למד מינהל עסקים ולימים הפך מנכ"ל העסק המשפחתי. כסטודנט הוא הכיר את טובה, לבבותיהם נקשרו והם נישאו.

המאבק של הדר

ברגע אחד מצאה את עצמה טובה עם ילדה מוכת הלם וילד פצוע אנוש, מתמודדת עם האובדן. "לקחתי את ענבר ונסענו יחד לבית החולים, ואז גיליתי שהפציעה של הדר אנושה", טובה נזכרת. "הוא נפגע משבב שהיה במטען של המחבלת, שחדר לראשו וגרם לו נזק מוחי".

איך החיים שלכם נראים מאז?

"אני וציקי היינו מחוברים בכל נימי נפשנו, היתה לנו אהבה גדולה וחזקה. הוא היה אבא מסור ושותף מלא בגידול הילדים. הכאב מלווה אותי תמיד, אין לילה שאני לא חולמת עליו. במקביל, ידעתי שאני נלחמת על הילדים ועושה הכל כדי לאפשר להם לחיות חיים טובים ומלאים".

כשהבת ענבר (26) נזכרת בתופת, היא חוזרת אחורה לילדותה. "כל הזמן אומרים שאני דומה לאבא, באופי ובמראה. אני זוכרת את החופשות יחד, ותמיד אוהבת לשמוע את החברים שלו מספרים עליו סיפורים מצחיקים". הדר (23) מספר: "הייתי מאוד קטן, אבל אני זוכר שהייתי משחק איתו כדורגל, או שהיה אוסף אותנו מהגן. אני נשען על סיפורים, ופחות על זיכרונות".

"צריך להמשיך הלאה"

הדר יצא מהפיגוע עם פגיעה קשה, ועבר שיקום מעורר השראה שנמשך שנים. הוא התנדב לשירות צבאי בחיל הים ומתחרה בטניס שולחן, ואף קטף את התואר סגן אלוף ישראל ברמת הנכות שלו. "הרופאים לא נתנו לי סיכוי לחיות, וחשוב לי לומר שתמיד צריך להילחם ולהמשיך הלאה".

בימים שבהם השיח ברשתות החברתיות הולך ומקצין, לענבר יש מסר חשוב: "אני רואה הסתה של מנהיגים ופוליטיקאים שמאשימים בטרור את האופוזיציה, את המפגינים נגד הרפורמה המשפטית ואת המבקרים את הממשלה. כמשפחה שכולה - זה כואב ומרתיח אותי לשמוע. הטרוריסטים הם המחבלים, וההאשמות מפלגות את החברה. לאף מחבל לא אכפת אם אתה ימני או שמאלני, דתי או חילוני".

"סע מהר למסעדה, אנחנו הורים שכולים"

ניר רגב ז"ל, בן 25 במותו

ניר נולד וגדל בנהריה. מאז אותו היום, הוריו אלי ואורה חיים כבר 20 שנה בצל הכאב. בכל פעם שהם מדברים עליו הדמעות פורצות והגעגוע מכה בהם בחוזקה. "הוא היה הנשמה שלנו", מספרת אמו. "ילד תומך, אוהב, קשור למשפחתו, ואלי במיוחד.

"הוא היה הבן האמצעי שלנו, אח לאסף ולעינת, והדבק המחבר בין כולם", אורה מוסיפה. הוריו של ניר מתארים חוש הומור יוצא דופן. הוא הרבה לעסוק בספורט ואהב מאוד את הים. "הוא היה גולש. עד היום אנחנו שומרים את הגלשן בחדרו, ותמיד חשבנו שבזקנתנו הוא ידאג לנו עד ליומנו האחרון". ניר שירת ביחידה מסווגת של חיל הים. לאחר השירות הצבאי הוא ירד לאילת, עבד כמלצר בבית מלון ורכש חברים שמלווים את המשפחה עד היום.

רגעים ארוכים של עצבות

את אהבתו לים קיבל ניר מאביו, אלי, שהיה מנהל בית הספר לקציני ים בעכו בזמן הפיגוע, תפקיד שמילא במשך שני עשורים. בפיגוע נרצחו גם חמישה מבני משפחת זאב אלמוג, שהיה מנהל בית הספר במשך 23 שנה. אל מסעדת "מקסים" ניר הגיע בשבת בצהריים יחד עם חברתו דאז. "דקות לפני הפיצוץ הוא החליף מקום ישיבה, ואז אירע הפיגוע והוא נפגע מרסיס בצוואר", אמו מספרת.

"הוא נפצע אנושות ונלקח לבית החולים רמב"ם בחיפה. על פגיעתו למדנו מתמונות בטלוויזיה של מכוניתו החדשה, שקנינו לו לאחר שסיים תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ונרשם לתואר שני. לאחר שהופצו התמונות בטלוויזיה ראינו את הרכב צמוד למסעדת 'מקסים', ואמרתי לאלי - 'אנחנו הורים שכולים'. לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם לא היינו קונים לו את הרכב".

פעמיים נאלצה אורה להיכנס לחדר המתים כדי לזהות את גופתו של ניר בבית החולים. "הטראומה מלווה אותי כל החיים. אין לי כמעט רגע אחד בחיי שבו אני שמחה".

"מראות שאי אפשר לשכוח"

טל שוסטק, בן 45, פרמדיק מד"א באירוע

לפני 20 שנה, טל שוסטק, חובש בכיר במד"א מרחב כרמל, היה מוקדן צעיר בשבת שקטה יחסית. "לפתע היה טלפון, ועל הקו היה רופא שדיווח על פיצוץ ועל עשרות פצועים. לפי הפרטים הבנו שמדובר במסעדת 'מקסים'. אחר כך הגיעו עוד עשרות טלפונים".

מרגע זה הבין שמדובר באירוע רב־נפגעים. שוסטק היה חלק מהכוחות הראשונים שהוזעקו למקום: "זו מסעדה שנמצאת על קו הים, עם עשרות שולחנות. ידענו שבשעה הזאת היא מלאה באנשים ובמשפחות. עליתי על תאר"ן (תחנת אירוע רב־נפגעים; נ"ד), ובינתיים הקפצנו את כל הכוננים שיכולים להגיע, וגם כוחות ממרחבים אחרים. בפועל הגענו מהר מאוד, ומצאנו את עצמנו שלושה צוותים שמעניקים טיפול לעשרות נפגעים. היו שם מראות שאי אפשר לשכוח, המסעדה היתה מפויחת".

"יש מקום לכולם"

הפיגוע ב"מקסים" הוא טראומה של החיפאים. שוסטק מספר שלחלק גדול מהתושבים לקח הרבה זמן לחזור למקום. ובכל זאת, יש לו גם מסר אופטימי: "עד היום אנחנו בקשר עם הבעלים, שהם משפחה ערבית־נוצרית, ותמיד מקבלים אותי בחיבוק. בחיפה שורר דו־קיום בין יהודים, נוצרים ומוסלמים - יש מקום לכולם".

בין הנרצחים בפיגוע היה גם חברו, מארק ביאנו, שהיה כתב בתחנת הטלוויזיה המקומית בחיפה ושבעצמו סיקר אירועי טרור בעיר. הוא נרצח יחד עם אשתו נעמי. "הכרתי את מארק בעיקר במסגרת עבודתו, אבל גם כי אמא שלו היתה המורה שלי לאנגלית ואחותו למדה איתי בכיתה. הוא היה בחור מיוחד, כתב בולט ומוערך בחיפה. המוות שלו ציער אותי מאוד".