באייר תצ"ט (1739) עזב הרב חיים בן עטר את מרוקו בדרכו לאיטליה. הוא התעתד לעלות ארצה, שם הקים ישיבה מפוארת בירושלים. אבותיו הגיעו לצפון אפריקה לאחר שגורשו מספרד ב־1492. עליית העם ארצה היתה עניין מרכזי בהגותו. הוא כאב את מצבו השפל של העם היהודי: "בכל מקום אשר שם עברי, בזוי הוא ושפל". את יהודי העולם החשיב כמי שחיים על זמן שאול וצפה שאם לא יעלו ארצה, תפגע בהם "מידת הייסורים החובטת באומה".
בספרו המונומנטלי "אור החיים", כתב שגאולת העם תהיה בראש ובראשונה באמצעות התעוררות התודעה של יהודי העולם למצבם הלא טבעי: "יושבים מחוץ" לביתם, "גולים מעל שולחן אביהם". הוא ציפה ממנהיגי הדור לדחוף את העם לעלייה. בהיותו בליבורנו שבאיטליה, הוא פרסם קול קורא ליהודים להיאסף "ממזרח וממערב", אלה "דרך אונייה בלב ים" ואלה ברגל "ממדבר הרים", ולעלות לירושלים בשביל לומר "די לצער הפרידה". וכשראה ש"אין איש שם על לב, אין מנהל ואין מחזיק ביד האומה הישראלית להשיבה אל אביה" הביתה, כתב מנהמת ליבו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".
182 שנים לאחר תחילת מסעו לארץ ישראל, לא רחוק ממקומו בליבורנו, באייר תש"פ (אפריל 1920) התכנסו בעיירת החוף האיטלקית סן רמו מנהיגי המעצמות המנצחות במלה"ע הראשונה, והטילו על בריטניה להגשים את הצהרת בלפור בדבר הקמת בית לאומי לעם היהודי במולדתו העתיקה. מעט יהודים היו אז בארץ. משמעות ההחלטה היתה קריאה של אומות העולם לעמנו שהנה הסתיימה הגלות ואנחנו נקראים לשוב לציון.
ממש באותם ימים ליקקו יהודי ירושלים את פצעיהם לאחר הפוגרום הנורא שחוו בחוה"מ פסח. כשהגיעה הבשורה מסן רמו ליהודים שישבו בצום ובמספד, שמחו שמחה עצומה וקראו "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי". הם אמרו ש"סר פחד השבוּעוֹת" שמנעו מיהודים מסוימים לעלות ארצה, ומעתה ציפו לעלייה גדולה.
לחרפתנו, מעט יהודים הכירו בהזדמנות ההיסטורית ושבו לציון. שני עשורים אחרי ועידת סן רמו, בערב מלה"ע השנייה, חיו בארץ כ־450 אלף יהודים בקירוב, כשלושה אחוזים בלבד מכלל העם. גם כיום מעדיף רוב עמנו לחיות מחוץ למולדתו ההיסטורית. אם בדורות קודמים היתה הארץ שוממה ומסוכנת, כיום ישראל היא הקיבוץ היהודי הגדול והחזק בעולם, תודה לאל. המהפכה הציונית הביאה אותנו להישגים חסרי תקדים בהיסטוריה של עמנו. יש מקום לכולם כאן.
200 שנים לאחר תחילת מסעו של הרב בן עטר ממרוקו ארצה, הובלו יהודים באירופה ובצפון אפריקה לגאיות ההריגה. בכך הגיעו לשיאן 19 מאות שנים של רדיפה והשפלה וחתמו את הגלות באקורד ענקים מהדהד: שיעור כואב ומייסר במסע הנדודים הארוך והמפותל שלנו מאז החורבן הגדול. אם חפצי חיים אנחנו, כי אז המקום הנכון לכל יהודי ויהודייה הוא כאן. זאת היתה התקווה העתיקה בגלויות בבל ורומא, ועל אחת כמה וכמה לאחר השואה: לחיות חיים ריבוניים בארצנו, ולא לסמוך על חסדי אומות אחרות שבקרבן ביקשנו מקלט לרגע או ל־100 שנים.
ביום השואה אנחנו קוראים "לא עוד" לאנטישמיות ולשנאת ישראל; "לא עוד" למצב שבו יהודים יעמדו חסרי מגן מול אויבים המבקשים להשמידם. עם זאת, במסורת הקבועה שלנו חשוב לחזור על הלקח הנורא האחר: לא עוד גלות. יהודים, עלו ארצה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו