הפוליטיקאים ילכו, אנחנו נצטרך להתמודד עם הנזק

מי שצפה בהמונים צובאים על מספרתו של משה מכיכר המדינה, ונשבע שלא יסתפר אצלו יותר בחיים, שישאל עצמו לאיזה מחר נקום ואיך קרה ששני הצדדים מאבדים רסן.

מספיק להסתכל על יום אחד בודד בהיסטוריה הלא ארוכה של מדינת ישראל בשביל להבין באיזה מקום קיצוני אנחנו חיים: הפגנות אדירות בבוקר, הלוויה שמשכה 1,000 ישראלים שלא הכירו את הנרצח והגיעו לחלוק כבוד אחרון לאילן גנלס ז"ל. הם עמדו בפקקים, יצאו באמצע יום עבודה, וחלקם אפילו באו באמצע ההפגנות כדי שלא יובא לקבורה לבד. אחר כך נחסמו כאן כבישים ובסוף, רגע לפני שנסגר היום, אשת ראש הממשלה הגיעה לכיכר המדינה כדי להסתפר ומצאה עצמה מוקפת באלף מפגינים עם דגלי ישראל. וכל האירועים הללו, בפחות מיממה.

הישראליות היא גם וגם. היא גם לחטוף רימון הלם משוטר לא אחראי בשם מאיר סויסה, שעוד נחשב לקצין המבצעים של המרחב ואמש איבד את קור רוחו, כי גם הוא בסופו של דבר בסך הכל מנסה לשרת מערכת שאיבדה שליטה, לחזור הביתה בשלום ולסגור את החודש. וממול, שירה חרישית של נערות אולפנה ליד קברו הטרי של קורבן נוסף של האזור רווי הדם הזה. זה לקחת את הילדים להפגין וללמד אותם שיעור חשוב בדמוקרטיה, אבל גם ללמד אותם שמפה ועד אלימות הדרך רחוקה מאוד. אפשר להפגין מבלי לשרוף כפר שלם, כמו שעושה צד אחר, מכוער מאוד של החברה הישראלית.

ההשוואה המעליבה אך האופיינית, שעשה ראש הממשלה בנימין נתניהו בין שורפי הבתים בחווארה לבין אלפי המפגינים שלא הזיקו לאיש ולא תקפו איש בתל אביב, מעידה בעיקר על מצבו הנפשי. אבל הוא פוליטיקאי, וככזה דינו לסיים את תפקידו במוקדם או במאוחר. אנחנו נצטרך להמשיך ולחיות כאן.

מי שצפה אמש בהמונים צובאים על מספרתו של משה הספר המיתולוגי והנחמד מכיכר המדינה, ונשבע שלא יסתפר אצלו יותר בחיים, שישאל את עצמו לאיזה מחר נקום כאן ואיך קרה ששני הצדדים מאבדים כל רסן. משה אגב, הוא גם הספר שלי ושל כל בני ביתי. אני מתכוון להמשיך ולהסתפר אצלו, כי חרמות ואיומים לא מובילים לשום דבר וגם אם זה אומר שהבוקר בקפה השכונתי יעקמו לי פרצוף. בסוף, אף פוליטיקאי לא יהרוס את הרקמה האנושית שבנינו כאן, ולא יגרום לכך שנפגע בעתיד של ילדינו.