אם יש מקום אחד שמנסה, שרוצה, שפתוח לקולות חדשים - זה התאגיד

אני הניה ואני חרדית. חרדית ממש. לא למדתי בבית ספר לקולנוע, אין לי תואר, גם לא תעודת בגרות. כשהתחלתי לצלם סרט דוקומנטרי, היו מי שאמרו לי: "אל תפני לתאגיד, הסרט שלך לא מתאים לערוץ שידור ציבורי. הם מחפשים סרטים פוליטיים, סרטים גדולים".

אבל התאגיד כן חיפשו אותי - יוצרת צעירה וחסרת ניסיון. הם רצו להשמיע את קולי, היה להם מקום לסרט על הילד האוטיסט והחרדי שלי, שהוא מיעוט בתוך מיעוט. הסרט שיצרתי עוסק בשילוב ילדים עם מוגבלויות בחברה החרדית והישראלית, והוא ישודר בערוץ 11 בהמשך השנה. הרבה מחסומים עמדו בפניי, אבל דווקא התאגיד פתח לי דלתות.

צניעות, עומק וחוכמה

אני באה מקהילה חסידית ומאוד שמרנית. אני מפחדת לאבד את עצמי בתעשייה חילונית, מפחדת ליצור סרט שטחי וצהוב, מפחדת להתמקד רק ברע ומפחדת שקולות מנוסים ישפיעו עלי.

אבל זה לא קרה עם התאגיד. לאורך כל התהליך שניהלתי מול המחלקה הדוקומנטרית שלהם, אף פעם לא הרגשתי צורך להתכווץ או להגן על מי שאני, הם לא ניסו לכפות דרמה לצורכי רייטינג, לא צצה דעה קדומה או הסתכלות שטחית על המגזר. לא ימין, ולא שמאל. כן היו שם צניעות ועומק וחוכמה, ונכונות להביא אמירה מורכבת.

אני בעד אפליה מתקנת וגיוון בייצוג. אני בעד תרבות נגישה לפריפריה חברתית, בעד שוויון הזדמנויות ונגד עיוורון פריבילגי שחלקים מהתעשייה לוקים בו.

אני יודעת איך מרגישה השתקה של הקול שלי, אני מבינה את תחושת הקיפוח והבדידות שנוצרת. אני גם יודעת שהתאגיד לא מושלם, עדיין יש רוב ברור לצדדים מסוימים ואין ייצוג שוויוני לכל חלקי העם. אבל אם יש מקום אחד שמנסה, שרוצה, שפתוח לקולות חדשים - זה התאגיד. זה מקום שמחפש יוצרות ויוצרים צעירים ונותן במה לקולות חדשים. מקום שמייצר משהו שלא היה עד היום בטלוויזיה הישראלית.

לפני שבועיים הקרנתי 14 דקות מהסרט שלי בפני מנהלות סמינרים חרדיים. דיברנו על שילוב והכלה במוסדות החינוך המגזריים, פתחנו נושאים שלא מדוברים בפורום כזה.

14 דקות תמימות מרצועת שידור בטלוויזיה עברו את הקהל החרדי הכי מחמיר שיש, ונתנו קול ופנים לילדים שבדרך כלל נדחקים החוצה. בלי התאגיד זה לא היה קורה. האם צריך עוד הוכחה שתעיד על המגוון והיופי והרוח הצעירה שיש בתאגיד?

הניה ברודבקר היא במאית דוקו חרדית בתאגיד השידור הציבורי