פריחה בארץ במעגלי גברים: "לתקן את הצד הגברי במשוואה"

ערב, שכונה ירושלמית, בית רחב ידיים. סלון ענק, ספות נמוכות מקושטות בכריות בגדלים ובצבעים שונים. על המשענות - שמיכות המוכנות לחבק את המשתתפים, למי שרק ירצה. המנחה, גבר נאה בן 70, יושב בין הנוכחים כאילו הוא בן גילם. נועז, לא שגרתי. "אני לא אחראי למה שקורה כאן, זה הם", הוא יגיד אחר כך. הוא יתעקש שהוא מנחה ולא מטפל, ושלא מדובר בטיפול אלא במעגל גברים. כן, יש כאן תהליך; כן, יש כאן ריפוי; כן, הוא מטפל במקצועו. אבל זה לא מה שהולך כאן.

מדי שבוע מתקיים המפגש באותו המקום ובאותה השעה, וזה הדבר היחיד שקבוע בו. המשתתפים משתנים. הם לא מכירים זה את זה, ובאופן מפתיע הזרות הזו דווקא תורמת לדרך שיעברו היום יחד. המפגש מתחיל בתרגיל מדיטציה מונחה. חלק מהגברים חולצים נעליים. כל אחד מוזמן לשבת או לשכב, איך שמרגיש לו נכון. הם עוצמים עיניים, והמנחה, אבי הרטוב, מבקש מהם להקשיב לנשימות שלהם, להיות עדים להן. "אחר כך תהיו עדים למחשבות שלכם, ושוב לנשימות שלכם", הוא אומר לנוכחים.

אחרי המדיטציה קובעים הנוכחים מין חוזה בעל פה האומר שכל מה שקורה כאן - נשאר כאן. כולם גם מוותרים על השיפוטיות ועל הצורך להעלות הצעות ופתרונות. עכשיו, כשיש בסיס חזק של נוכחות של כל אחד עם עצמו ואמון וביטחון בין כולם, פתאום קורה קסם, כאילו מאליו.

המסיכות מתחילות להתקלף, ומתוך כל גבר יוצא לרגעים ילד. לפעמים הוא פגוע, לפעמים כועס, לפעמים מרגיש שלא רואים אותו או שאין לו זכות להרגיש נאהב. הם ירגישו את זה ויגידו זאת בפה מלא. הם ידברו על אבא ועל הקשר הנוקשה איתו, מולו, שממשיך איתם גם שנים אחרי שבגרו.

הזרות מתחלפת בהזדהות, בחיבור, באחוות גברים - כמו אז, במגרש או בצבא. חלקם נשואים, חלקם גרושים, חלקם דתיים או חרדים, חלקם כבר לא, חלקם מעולם לא היו. בעולם של כאב משותף אין משמעות לשוני. הוא קיים, הוא בולט, אבל הוא לא רלוונטי. כל מה שיציף אחד - יכיר השני. "בול, אחי, ככה בדיוק".

טווח הגילים שלהם נע בין 30 ומשהו ל־40 ומשהו, ולא סתם. זהו דור שלקח על עצמו את האתגר הקשה להיות הפצחן הראשון של הרגש הגברי. להיות הגבר הראשון בשבט שימצא מילים לכאב, שיעז לבטא אותו לראשונה. הדור הקודם לא היווה עבורם מודל טוב לחיקוי. דור ללא שפה המתארת רגש, ללא לגיטימיות להביע כאב ובכי. אבל כאן זה המקום לכאוב ולבכות, כאן הגברים בוכים חופשי ומקבלים חיבוק קבוצתי.

במרכז החדר שולחן, ועליו כד חרס, מעשה ידיו של המנחה. בתוכו ישים כל אחד בסוף הערב בין 50 ל־100 שקלים, על פי ראות עיניו. "פעם", אומר הרטוב, "המסר לבנים שהופכים לגברים היה 'נתק את עצמך רגשית'. את הבנות חינכו 'בטלו את כוחכן'. הנוסחה הזאת החזיקה עד שהגיעה התנועה הפמיניסטית ואמרה: לא עוד, את לא צריכה להיות חלשה. אבל התיקון הזה הוא חלקי. מה שאנחנו עושים היום זה לתקן את הצד הגברי של המשוואה, ומבטלים את הניתוק הרגשי".

"מסכים", מצטרף אורן גור (47), פסיכולוג קליני מאביעזר ומנחה מעגלי גברים בנושא אבהות, "אנחנו מחנכים בנים בחברה שלנו מגיל מאוד צעיר לא לבטא את הפגיעות שלהם. כבר מגיל תשעה חודשים אנחנו מתחילים להתייחס אחרת לבכי של בן ולבכי של בת. למען הסר ספק, אין הבדל בכמות ובאיכות הבכי שאיתו נולדים בנים ובנות. אנחנו מתחילים ללמד את הבנים שהבעת רגש היא לא לגיטימית".

לדברי גור, נשוי פלוס שלושה, "מתוך הרצון לגדל את הבנים להיות הלוחמים של החברה שלנו אנחנו תוקפים מגיל צעיר את היכולת שלהם לבטא פגיעות ונזקקות. הדבר הזה מקביל לאופן שבו החברה מגנה ביטויים של עצמאות או אסרטיביות אצל נשים. קיר הזכוכית של גברים שרוצים להיות משמעותיים בהורות שלהם הוא מודל הגבר שהם הפנימו מהחינוך שלהם. למשל, שאסור לי לבקש עזרה או לבטא רגש. קשה מאוד לתת לילדים שלך משהו שאתה חושב שהוא לא לגיטימי ביחס לעצמך".

"היום כבר יותר בטוח לנשים ברחוב ובמקומות העבודה", מוסיף תמיר אשמן (52), מטפל ומרצה מתל אביב, שחי בזוגיות ואב לשלושה. "מה שמתחיל לקרות עכשיו זו המהפכה הגברית, ה־men too. פתאום מתחילים לראות גברים שמדברים ברשתות החברתיות ובבית ומשתפים. הם מפסיקים לקחת את הכאב והקושי לקבר. תסתכלי על מהפכת האבות בארץ. זה כבר לא כל כך מוזר לראות גבר בטיפת חלב".

"דרך הטבע היא שנשים עוסקות בהכלה וגברים פותרים בעיות", אומר הרטוב, "אבל המודל הזה כבר לא משרת את החברה. יותר ויותר גברים מוכנים לשבת עם השבר שלהם ושל זה שלצידם, וצריכים מישהו שיישב איתם".

אבל בשביל מה לשבת עם השבר? אם מצליחים להתמודד עם החיים גם בלי להתפלש בכאב, נשמע לי הרבה יותר אפקטיבי. 

"ראשית, כדי לא לדלג על אדם ומלואו. אדם ומלואו זה לא רק תקתוק תוצאות, תועלות ופונקציונליות. זה תיאור של אדם חלקי. אם תדלג על הכאב, הוא יישאר שם ויעשה שמות. אם תשב עם הכאב, תיתן לו זמן ומקום, יש סיכוי שתהיה אדם שלם יותר. ככל שתדע לשהות עם הכאב והפחד, הם ילכו ויתפוגגו ולא ינהלו אותך. שנית, ניתוק מהעולם הרגשי מנתק אותי מהזולת ואני הופך אותו לאובייקט".

אתה לא יוצר פה גברים רכרוכיים?

"להרגיש זה לא להיות רכרוכי אלא לחיות באמת, בשלמות ודווקא בעוצמה. להרגיש אומר 'הנני כאן'. זה חזק. רכרוכי אומר: אפשר לדרוך עלי, להשתמש בי, לעשות בי כל מיני דברים כי אין לי עמוד שדרה. רגשות זה עמוד שדרה, הכוללים פגיעות וחמלה. וכשאתה נחשף ופגיע, יש אפשרות לחיבור. במעגלי הגברים מתרגלים להיות פגיעים. יש תנועה חלוצית בחברה הישראלית שאומרת: לא עוד אטימות רגשית. זה היה טוב בשביל לבנות את המדינה, אבל זהו. אנחנו במקום אחר. זה בא גם מנשים, שקצו בדמות ה'ברוס וויליס' שמוריד לה את הירח ומציל אותה מהרעים אבל לא מצליח לגעת בנפש שלה בשום דרך".

גם גור מסרב לקבל את הטענה ששיח רגשי יוצר גבר רכרוכי. "אני לא מניח את החרב שיש לי ביד. אני עדיין מישהו שיכול להיות משימתי, ממוקד מטרה, לשים הכל בצד ולהילחם על הדברים שחשובים לו. אני לא רוצה לוותר על זה. אבל היכולת שלי להיות נוכח במערכות היחסים בחיים שלי מתוך כך שאני יכול לבטא את עצמי רגשית - זאת עוד עוצמה, עוד אפשרות. זאת התפתחות. לכל דור יש משימה משלו. המשימה הראשית של הסבים שלנו הייתה לייצר ביטחון פיזי עבורנו ועבורם. היא לא לגמרי הושלמה, אבל בזכותם יש לנו אפשרות לתת לילדים שלנו גם ביטחון רגשי ולא רק פיזי".

אביב האבהות

משה קדם (40) מעין כרם בירושלים, פסיכותרפיסט המתמחה בעבודה רגשית עם גברים, מבקש להבהיר: לשתף רגשית אין פירושו לא להתעמת עם קשיים, לעמוד על שלך או להציב גבולות. "דווקא כשיש קבוצה וגב מאחוריך של אנשים שתומכים בך, אתה מרגיש הרבה יותר בטוח לבקש את הדברים שאתה חושב שמגיעים לך, וזה הפוך מאיך שזה נתפס בסופו של דבר. פה ההבדל הגדול בין להיראות חזק לבין להיות חזק באמת. קשה להגדיר גבר שאין לו אפילו חבר אחד בעולם כגבר חזק. כי מה המשאבים שלו? מי יתמוך בו? במעגלים יש צוות, יחידה שתומכת".

אבי הרטוב הקים לפני חמש שנים רשת קבוצות של מעגלי גברים ברחבי הארץ בשם "גברים נפגשים לשם שינוי". למפגשים אלו אין צורך להירשם מראש או להתחייב, המשתתפים כאמור משלמים סכום סמלי ובכל פגישה הרכב המעגל שונה. נוסף על כך, הוא מנחה גם מעגל "קלאסי", שבו קבוצה קבועה נפגשת פעם בשבועיים במשך שנה. מעגלים כאלה נותנים מענה לצורך בשייכות ובחברות, ויש הרואים בהם תחליף לטיפול פסיכולוגי. המעגל השלישי הוא מעגל לאבות שיש להם ילדים בגיל הרך, והוא ממומן על ידי עיריית ירושלים.

מעבר למעגלים, הרטוב מנחה סופי שבוע העוסקים בריפוי מערכת היחסים עם אבא. לאחר המפגשים הללו מעידים משתתפיהם כי מעבר לקתרזיס שחוו הם הצליחו לראות את אבא שלהם גם כאדם ולא רק כאב, למחול לו, ולהתחיל לחיות חיים בלי המאבק המדומיין הבלתי פוסק איתו, מאבק שאליו קצת התמכרו.

הרטוב רחוק מלהיות לבדו בתחום. למעשה, מנחי המעגלים שאיתם דיברנו יודעים לספר על צונאמי של ממש: לימודי תעודה באוניברסיטת תל אביב ובסמינר אורנים, מעגלי גברים בכל הארץ בקונסטלציות שונות, כנס של ויצו בנושא אלימות במשפחה מתוך חמלה למצוקות הגברים, פריחה אדירה של קבוצות פייסבוק ייעודיות, ואפילו חמישה ספרים חדשים בנושא שראו אור לאחרונה. נוסף על אלה מתקיים פעמיים בשנה "פסטיבל שיווה" של עמותת "דרך גבר", שבו נפגשים מאות גברים לסדנאות בנושאים שונים כמו מדיטציה ורוחניות, זוגיות, מיניות, אבהות, קריירה ותעסוקה.

ילד של אבא

אבהותו של אורן גור החלה בסערה כשנולדו לו תאומים. על אף שיש לו שבעה אחים קטנים והטיפול בילדים לא זר לו, הוא הופתע מהמצב החדש, ובעיקר מכמות הזעם שיצאה ממנו. "דבר ראשון הרגשתי חסר אונים. שנית, הופתעתי לגלות שלמרות שאני מאוד רוצה להיות עם הילדים וזה מאוד חשוב לי, היה לי הרבה יותר קל ושקט בעבודה. שם הרגשתי ביטחון שאני עושה את הדבר הנכון, בניגוד לזמן עם הילדים, שם לא היה לי ביטחון. הדבר השלישי שגיליתי זה שאני לא מצליח לדבר על זה עם אף אחד. גם כשנפגשתי עם החברים הטובים שלי, שהיו בדיוק באותו שלב משפחתי ושהייתה בינינו חברות טובה, רצון ותחושה שגם הם עוברים דברים דומים, השיחה לא הגיעה לשם. הרגשתי הרבה בדידות ותסכול ותחושה שאני מוזר שיש לי בכלל את הצורך הזה".

גור ניצל את הניסיון שלו כמטפל והחל לחקור את הנושא. ב־2012, השנה שבה כל זה התחיל, הוא גילה שיש אינספור אפשרויות לנשים לגלות את האימהות שלהן, אבל כששואלים את גוגל על אבהות, התשובה המוצעת היא בדיקות אבהות. "הבנתי שיש כאן פער עצום בין הציפייה שגברים יהיו מעורבים יותר באבהות לבין מה שהם יודעים לעשות. זה לא משהו שהם למדו מהבית, כי אבא שלהם לא היה כזה. זה משהו חדש. הפער הזה יכול להיות פוגע ומתסכל, מול המשפחה, ושל האב מול עצמו. מתוך כל זה הקמתי באותה שנה את 'המרכז לאבהות' שמטרתו לאפשר לאבות להתפתח".

אבל למה? אולי זה לא טבעי ולא נועדתם לעשות זאת?

"ברמה האישית זה תמיד היה רצון מאוד עמוק שהניע ומניע אותי. אני רוצה להיות נוכח בחיים של הילדים שלי, דבר שבחלקו מגיע מרצון מאוד עמוק לעשות תיקון, לרפא משהו שהיה מאוד חסר בקשר עם אבא. הקשר עם אבא הוא תמיד קשר מורכב. אם את רוצה לראות גבר בוכה, פשוט תשאלי אותו על הקשר שלו עם אבא שלו. מדהים כמה שזה נושא כואב אצל חלק גדול מהגברים. אם המודל הקודם כל כך טבעי, למה אנחנו חווים חוסר כל כך גדול?

"הצד השני של הסיפור הוא ברמה המחקרית. יש כל מיני מחקרים מתחומים שונים - התנהגותיים, מדעי המוח, הורמונליים וכו' - שמראים כי אין בסיס לתפיסה האומרת שהורות זה משהו ייחודי לנשים. האזור המוחי שמקושר למתן טיפול קיים אצל שני המינים. גם גברים עוברים שינויים הורמונליים בשלב ההיריון שנועדו להכין אותם לכך, ואנחנו יודעים שאין הבדל טרם הולדת הילד הראשון במיומנויות הוריות.

"זאת מיומנות שנלמדת תוך כדי תנועה. מכניסים את הידיים לבוץ ולומדים תוך כדי. פה כבר יש הבדל גדול בין נשים לגברים, כי ברמה החברתית נשים ישלמו מחיר כבד מאוד אם הן יגידו 'לא בא לי לעשות את זה'. אז הן מתחילות לעשות את זה, גם אם לא בא להן, וצוברות ביטחון. כלומר, מה שיוצר את ההבדל הוא רק הבניה חברתית. לגברים, לעומת זאת, אין את המחויבות החברתית הזאת. עדיין מצופה מהם להיות תומכי לחימה ולא להיות בחזית. אז הם לא מכניסים את הידיים, לא צוברים ניסיון וביטחון, ונוצר פער".

גור לא כועס על ההיעדרות הרגשית של אבא שלו, כי הוא לא הכיר משהו אחר. אבל הבדידות כילד ממשיכה לבגרות, וכאן יש אפשרות לשינוי. "מעגלי גברים אומרים שאנחנו לא חייבים להיות לבד עם האתגרים בחיים שלנו", הוא מסביר, "זה בסך הכל שדרוג של מבנה קיים שהוא חבורת הגברים, ולה אנחנו מוסיפים את האפשרות להביא את הדברים שבאמת קשים לי בחיים ולקבל גב".

על פי גור, כדי להיות קרוב לילדיי, אני צריך להיות קרוב לעצמי. צריך גם לא לצפות להיות אבא מושלם אלא להבין שזאת דרך של התפתחות מתמדת. "אני מקווה שבעתיד יהיה קורס הכנה ללידה של אבות. תראי כמה משברים יש בשנה הראשונה של ההורות. יש שיעורי גירושים מטורפים. כשמגיע ילד, גברים נותרים מאחור".

לאורן יש קבוצות הנפגשות פעם בשבוע במשך שמונה חודשים, סדנאות סופ"ש, ואילו את התוכנית להדרכת מנחי קבוצות באוניברסיטת ת"א הוא הקים ב־2016 עם תמיר אשמן.

רוצה מכות?

אשמן התחיל לטפל בגברים אלימים ב־1996. במעגלים הראשונים האלה הוא למד שהוא דורך על קרקע בתולית ולא מטופלת. המפגשים איתם העלו בו המון שאלות: מה הסיפור שלי כגבר? למה יש 12,000 אסירים על 120 אסירות? למה רוב הרוצחים הם גברים? למה במרכזים לטיפול באלכוהוליזם ומניעתו 90% מהמכורים הם גברים? למה רוב המתאבדים גברים? איך זה שלגברים יש פי חמישה יותר בעיות קשב וריכוז?

"הנתונים האלה צריכים לכווץ את הבטן לכל מי שמגדל בן" אומר אשמן. "חיפשתי תשובות שידברו אלי כגבר, שייתנו לי הסבר. חיפשתי הסבר בפסיכיאטריה, חיפשתי הבדלים הורמונליים, כי זה לא סטיית תקן ולא משהו שמייחד את החברה הישראלית, זה גורף, וקיבלתי כל מיני תשובות. ההסברים שדיברו אלי היו מתחום הפסיכולוגיה החברתית".

מדובר בגברים אלימים. איך אתה בכלל מסוגל להיות קשוב לסבל שלהם?

"ברור שהדפוסים של הגברים האלה גורמים נזק חמור. אבל אם כמטפל אני בא מעמדה מענישה, מאשימה, מביישת, לא תהיה לגברים האלה קרקע פורייה לקחת אחריות במרחב הזוגי. אני צריך לתת לאדם הזה הכרה שהוא גדל בבית אלים, ולשאול אותו אם הוא בוחר להמשיך להיות כמו אבא שלו, או לפרוץ את המטריקס הזה ולהיות גבר שמדבר את העולם הפנימי שלו".

"האלימות היא תוצר של אילמות", מוסיף גור, "מגיל צעיר מאוד מלמדים אותך לא להתבטא רגשית מצד אחד, ומצד שני מאוד מעודדים אותך להיות חזק ולשלוט בדברים. הרגש היחיד שמקבל לגיטימציה הוא כעס. הרבה פעמים חוסר היכולת שלי לבטא את עצמי רגשית כשקשה לי, כשאני נזקק, מביא להצטברות של הרבה תסכול שיכול להפוך לאלימות".

גור מראה לגברים במעגל שהרבה פעמים ההתפרצויות שלהם מגיעות מתוך משהו שעבר עליהם במשך היום, כמו צבירה של עייפות, רעב ותסכול, שלא קיבלו התייחסות. ההתפרצות לא מגיעה יש מאין והיא יוצאת על האנשים שהם הכי אוהבים. החרטה המגיעה רגע לאחריה מפחיתה את הסיכוי לבדוק מה גרם לה מלכתחילה.

"בתפיסה העתיקה, אם גבר יתחבר לרגשות שלו - הוא יהיה חלש יותר. 'הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים, אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת' - וזה נכון, באמת לא טוב להטיל ספק בזמן מלחמה או לעשות מעגל גברים בתוך הקרב. אבל התפיסה המיושנת הזאת לא נגמרת בקרב, אלא ממשיכה כל הזמן", אומר אשמן, "אורן צודק. אילם ואלים זה קשר פתולוגי. זה עניין של שפה. יש פער אדיר בין גבר ואישה שמתחתנים: אישה מביאה לקשר שפה רגשית ענפה. היא יודעת לשיים את מה שמתרחש. לעומת זאת, לגברים אסור להביע חולשה. שמתי לב שגם אני קצת כזה: כשהתברברתי בדרך, התביישתי לשאול איך להגיע. לכן ברור לי שווייז זו תוכנה שהומצאה על ידי גברים למען גברים. גברים גם לא יודעים להתמודד עם חולשה של עצמם ושל אחרים - בת הזוג, הילדים או גברים אחרים. האם זה מולד? חברתי? להגיד 'אני עצוב' או 'אני חסר אונים' זו פעולה לא חוקית?

"אני זוכר גברים שכשהיו באים למעגלים הם היו מחנים את הרכב בשכונה אחרת מהבושה שיידעו שהם הולכים לטיפול. גברים מעדיפים לקחת את הבעיות שלהם לקבר מאשר לטפל בהן. כשאני בכיתי בגיל 3 חטפתי צעקות, ואני מקרה קל. יש כאלה שחונכו באלימות ובטרור לא להביע רגשות".

מסתירים חולשות מגיל צעיר

"ילדים לומדים להסתיר חולשות מגיל צעיר", מוסיף קדם, "זאת גם יכולת חשובה. אם תיכוניסט בן 17 יבכה בכל פעם שהוא נתקל בקושי, החיים שלו כמעט בסכנה. החברה תאכל אותו. הוא צריך לנתק את הפנים מהחוץ בשביל לשמור על עצמו. לא בטוח להראות חולשה בכל סביבה או מול כל אחד. אבל אם אין לנער הזה אף אדם שאיתו הוא מרגיש בטוח לדבר, הוא יהיה מאוד פגיע ושברירי".

במעגלים של אשמן יש כלל, שמחבר את כולם אל עצמם: המשתתפים מדברים רק בגוף ראשון יחיד. מעכשיו אין יותר שיח קורבני ומאשים, אלא כזה הלוקח אחריות על המעשים והרגשות. "לגברים מאוד קל לדבר בהכללות, בדיבור קבוצתי, או להאשים אחרים בכאבם. תחילת הריפוי זה לרפא את השפה".

ואת השפה אפשר להתחיל לרפא מוקדם, כי הסירוס הרגשי מתחיל בגיל צעיר. לכן אשמן התחיל לפעול גם בבתי ספר. "כשילדים הולכים מכות בבית הספר, הם נענשים. אולי נעשה מעגל בנים במקום זאת? אם נקנה לילד מגן חובה את היכולת הזאת לשיח רגשי מיטיב, הסבירות שילד כזה יגיע בבגרותו לכלא תרד פלאים".

פרצוף פוקר זה לפני הפוקר

כשגברים התחילו להגיע לטיפול אצל משה קדם, הוא לא תמיד הצליח להגדיר מה יש להם. "הפסיכואנליזה התחילה סביב אבחון נשים ולכן ההגדרה של דיכאון, למשל, מתייחסת למופע של המחלה אצלן. אבל אצל גברים דיכאון נראה אחרת: הוא לא חוזר הביתה, מתעכב שעות בבית הכנסת, מתעצב מכל דבר, נמנע. הגבר עצמו לא מבין שזה מה שעובר עליו, בטח שלא הסביבה.

"התחלתי לחקור את זה. במקביל, התחלתי לקיים עם חברים מפגש חודשי, שבו כל אחד פותח את הדברים שאיתם הוא מתמודד בחיים. ראיתי כמה זה משמעותי לכולנו. אחרי כמה שנים התחלנו להעביר את הפורמט המוצלח הזה לעוד גברים באופן עממי בקהילה. העשייה הזאת הלכה וגדלה, והתחלתי ללמד הנחיית מעגלי גברים".

קדם יודע להצביע על הרעות החולות העלולות לקרות לאלו שלא יודעים לקיים שיח רגשי או הנמנעים ממנו: דיכאונות, רווקות כרונית, אפילו אימפוטנציה. "כל דבר שקורה בפנים חייב לקבל הדהוד בחוץ. אבל הרבה משחקים גבריים בנויים על היכולת להסתיר מה שמתחולל בפנים, למשל פוקר: ככל שאני טוב יותר בהסתרה, ארוויח יותר. אבל הרגש הזה צריך להתפרק מתישהו. גבר שמתמודד עם הרבה סטרס ומתח בלי יכולת לבטא או לווסת אותו עלול להיות אימפוטנט. אדם כזה מפריש הרבה אדרנלין שמתפרש בגוף כסכנה, כזאת שמונעת זקפה". משה מסווג גם צפייה בפורנו כאפיק פורקן של מתח נפשי לא מעובד, ולא משהו שמגיע מתשוקה.

ועם כל הקשיים הנרכשים והמובנים חברתית, קדם רואה תמורות. "בקבוצות הגברים שאני חשוף אליהן יש שינוי אדיר: פתאום המשתתפים עובדים בעבודות שהם אוהבים, נכנסים למערכות יחסים שטוב להם בהן, האבהות שלהם משתפרת. זה כמו אנטיביוטיקה למישהו שאף פעם לא השתמש בה: ברגע שיש מענה לבעיה כל כך אקוטית, דברים קורים מאוד מהר. זה נופל על קרקע פורייה של טיפול בפוסט־טראומה גברית שכבר לגיטימי לעסוק בה. ועוד דבר: הקבוצות האלה מאפשרות לטעות, ליפול, ואז לקום. זה מאפשר מרווח טעות לגברים שבדרך כלל אין להם אותו. המרווח הזה הכרחי כדי לקחת סיכון ובשביל להצליח".

ואיך בנות הזוג מגיבות לשינוי? 

"יש נשים שמאוד מעריכות את המקום הזה, ויש נשים שזה קשה להן. בסוף, כולן היו רוצות להרגיש שהפרטנר שלהן חזק ויכול להתמודד עם העולם. אבל בתוך מערכת היחסים, אם הגבר מרגיש שהוא לא יכול להביע את החלקים הפגיעים והמורכבים שלו, יצופו בעיות במוקדם או במאוחר".

גור: "לרוב אני מקבל תגובות מאוד שמחות מבנות זוג על התהליך. לפעמים הן אלו ששולחות את הגבר. זה נכון שגם נשים מפחדות משינוי, ושיש להן רצון באיזשהו אופן שבני הזוג שלהן יהיו סלע איתן שלא משתנה או נשבר או שקשה לו, אבל זאת פנטזיה, זה לא באמת. אני רואה שוב ושוב שזה טוב לנשים שיש להן שותף ולא רק תומך לחימה".

המצב שאתם מתארים נשמע מאוד־מאוד קשה עד בלתי נסבל. איך אתם, הגברים, שרדתם עד עכשיו?

"באופן פרדוקסלי, כשמדינה במצב משברי - זה קורה מעצמו", מפתיע קדם. "למשל, בתוך קבוצות של לוחמים. גם במחנות ההשמדה אנשים לא היו לבד, הם היו בקבוצות קטנות של שניים־שלושה ביחד. דווקא בחברה המודרנית, בתקופות נוחות, כשיש פחות לחץ הישרדותי, יש פחות מקומות טבעיים שזה יכול לקרות בהם, אז זה קורה פחות ופחות. המדיה החברתית כאילו עונה על הצורך הזה, אבל היא עושה בדיוק ההפך: מציגה תמונה מזויפת לחלוטין, כזאת שבה הכל מושלם ואין מרווח טעות. אני מכיר כוכב אינסטגרם אחד שיש לו פינה אחת בבית, סופר מסודרת עם משקולות מאחור ועציצים, נורא יפה. שם הוא מצטלם. אף אחד לא רואה ששאר הבית מהפכה ולכלוך. אף אחד לא יודע. כי על זה הוא לא יקבל לייקים".

אז אתה בעצם מתקן את העולם.

"אני מנסה שלא. זה סימפטום גברי בעייתי לנסות לתקן את העולם".