"מבחינתי, אשתי הילה והתינוק קורן הם הניצחון הכי גדול שלי", מצהיר בהתרגשות דרור קנדלשיין, מי שהיה אחד משני הפצועים הכי קשה במלחמת לבנון השנייה.
קורן, תינוק חמוד להפליא בן שלושה חודשים, מונח על כרית הנקה גדולה, צמוד־צמוד לגופו של אבא דרור, שכמו עוטף אותו בידו השמאלית. קורן מתגלגל מצחוק, ודרור מקרין חיוך נרחב משלו. לכאורה, רגע שגרתי של חיבור בין אב מאושר לבנו הטרי. אנחנו נפגשים ב־8 באוגוסט, התאריך המדויק שבו נפצע אנושות ב־2006.
16 שנים מאז הפציעה, דרור (39) עדיין מתרגל לסטטוס החדש בחייו, לומד לחיות ולתפקד כאבא.
"נפתח לי עוד חדר בלב", הוא מרחיב את החיוך עוד יותר, "זה כיף גדול. בעזרת הצעצועים של ה'אוניברסיטה' לתינוקות אני מפעיל את קורן ומגרה אותו".
תהליך מייגע
לאושר הגדול קדם תהליך ארוך, מאתגר ומייגע, שכלל לא מעט רגעי אכזבה מרים לאורך הדרך.
היו בתהליך ימים מייאשים ומורטי עצבים שהעמידו למבחן את החוסן הזוגי ואת המחויבות ההדדית שלהם זה לזה.
"עברנו שנה של עליות ומורדות והרבה הורמונים", אומרת הילה. "צלחנו מסע של אכזבות ותקוות, משהו שמבגר אותך מאוד. למדנו שכשאנחנו חווים את זה, כמו בהתמודדות עם הפציעה של דרור, מותר להיות עצובים ומותר לפרוק ומותר להיות גם עם רגש שלילי.
"למדנו לא לשים בצד את הרגשות הקשים ולקבל את הפן המוצלח יותר בחיים. בעקבות זה קמנו מחדש והגענו עד הלום. עכשיו אנחנו חווים המון־המון רגשות".
מה זה עשה לקשר הזוגי שלכם?
"אנחנו שש שנים יחד, וזה רק חיזק את הקשר. אנחנו עוזרים זה לזה להתמודד עם הקשיים. בחברות ובאהבה, פשוט ככה. אני חושבת שמה שמאוד מסייע לנו בקשר הוא העובדה שהפסקנו בהאשמות ההדדיות כשקשה, וכל אחד למד להתבונן אל תוך עצמו.
"דאגתי להעמיד את דרור במקום בנוגע לפחדים שלו, לגבי המעורבות שלו מול קורן. הבהרתי לו שאין לו הנחות: מותר להתעצבן, מותר להיות מתוסכלים, אבל חייבים להמשיך לנסות.
"דרור ידע את זה בעצמו, כי הוא לא אדם שמוותר. עכשיו זאת חוויה לראות את קורן מונח עליו ככה. דרור מאכיל אותו בקבוק שלם, מרדים אותו, מרגיע אותו, משחק איתו. הכל".
"התחלנו לתמוך זה בזה ולהבין שכל אחד עובר תהליך משלו בחיים האלה. הכיף שלנו הוא לעבור את הדברים יחד. כל ריב, כל כאב שנחשף אצל דרור או אצלי - מולידים בסוף דברים טובים".
קנדלשיין מביט בהילה בעיניים אוהבות ומפטיר לשאלתנו: "כן, כיף לי איתה מאוד".