הדבר הכי נורא שוועדת השחרורים עשתה, הוא לתת לנו תקווה

כשהקריאו לנו את ההחלטה של ועדת השחרורים הרגשנו כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר. זה שובר לב. הדבר הכי נורא שהוועדה עשתה, הוא לתת לנו את התקווה.

הם התדיינו במשך שעות, דבר שנחשב חריג מאוד, וזה יצר אצלנו, המתלוננות, את האשליה שהם עומדים לשנות את ההחלטה שלהם.

אלון קסטיאל מעולם לא התנצל ולא הביע חרטה. איך זה נקרא לקחת אחריות? גם אחרי שחתם על הסדר טיעון, הוא ערער לעליון ומאז שנכנס לכלא, הוא בכל שנה הגיש בקשה לשחרור מוקדם. איפה לקיחת האחריות?

זו בדיחה. אני לא מבינה את זה. ההחלטה שחלק מתנאי השחרור המוקדם הוא איסור להתקרב לתל אביב במשך תשעה חודשים היא לא הגיונית. האם האנס הסדרתי אלון קסטיאל לא יהיה מסוכן במקום אחר? האם הוועדה באמת חושבת שהעיר תל אביב היא מקור כל הפגיעות שלו? יש עוד נפגעות שלא גרות בתל אביב, ומבחינת הפוטנציאל, הוא יכול לפגוע בנשים בכל הארץ.

אנחנו מרגישות שעשינו מהפכה ועשינו היסטוריה. עצם זה שהתאפשר לנו לבוא ולדבר בפני ועדת השחרורים זה משהו שלא קורה.

אני החלטתי לא להסתתר, אלא להיחשף בגלוי, עם פנים ושם. ולמי ששואל אותי אם היה שווה לעבור את כל ההליך הזה אם בסוף הוא ריצה פחות מארבע שנים בכלא, אני אומרת שזה נכון שהמערכת לוקה בחסר, אבל ברמה האישית שלי, תהליך ההחלמה שלי הוא רק בזכות זה שדיברתי, שהתלוננתי במשטרה, שדיברתי בוועדת השחרורים והסתכלתי לו בעיניים. השתיקה היא מה שמחסלת אותך בפנים, ללכת למשטרה, להתלונן, להעיד, אלה חוויות שמעצימות, אלה מביאות להחלמה.

למרות כל מה שעברתי, למרות התהליך המתיש, האכזבות, התקוות שהתנפצו וההחלטה האחרונה של ועדת השחרורים – כל אלה לא יחלישו אותי.

בעוד תשעה חודשים אלון קסטיאל יחזור לתל אביב, ואנחנו נהייה שם. אני וכל המתלוננות. נעשה משמרות ושיימינג בכל מקום שבו הוא יהיה. אני לא חרדה לעצמי. אני חרדה לנשים אחרות, כי יש עדיין מספיק נשים שלא מכירים אותו ואת מעלליו. חשוב לי שאחרות יזהרו ממנו.

השתתפה בהכנת הידיעה אפרת פורשר