הכתובת שאי אפשר למחוק

לפני כמה ימים, בזמן נסיעה על כביש מס' 1, שמחתי לגלות שמישהו חידש את הגרפיטי המכונן בדרך לירושלים: "פלמח ברוך ג'מילי פ"ת 1948!", בזפת שחורה על דופן בניין משאבות ישן.

הכל שנוי במחלוקת במדינת ישראל, כולל המדינה עצמה. גם הכתובת התמימה ההיא נמחקה כבר אינספור פעמים, ובכל פעם, גם הרבה אחרי מותו של ג'מילי, הגיעו אלמונים עקשנים וחידשו אותה.

ברוך ג'מילי לא היה קצין בכיר או גיבור לאומי, רק חייל פשוט במלחמה, שרצה להכריז: "הייתי כאן". מן הסתם, הוא לא רצה שנשכח. לא במקרה שלמה ארצי כתב עליו שיר, שזכה בפסטיבל. הכתובת היא נוף ילדות ופרק בסיפור.

כששאלו את ג'מילי, הוא נהג לספר כי כתב פ"ת כך שאם לא יעבור את המלחמה בשלום, אפשר יהיה למחוק חצי מהאות ת', ולהשאיר פ"נ - פה נקבר.

הצעירים במכונית שאלו למה אני מצחקק, אז סיפרתי את הסיפור. האישה שלפה את השיר מהנייד והגברנו ווליום - וכך הרווחנו שיעור מולדת על הדרך.

מבחינת רבים, וגם מבחינתי, מי שמבקש למחוק את הגרפיטי הזה בשם ערכי סביבה או ניקיון מבני ציבור, ימחק גם את ציורי האדם הקדמון, או את כתובת השילוח. חוץ מזה, האם זה לא משמח, מדי פעם, לראות לצד הדרך טקסטים שהם לא פרסומת לבנק?

הפלא שבתוכו אנחנו חיים

היינו אמורים לשמוח יותר. עם השנים העמסנו על עצמנו עניינים שמונעים מאיתנו להתבונן בפשטות בפלא שבתוכו אנחנו חיים, ולחגוג אותו. חלק מאיתנו המירו את דתם לאג'נדה. טקסטים פוליטיים צובעים את כל חוויית חייהם, והם מוכנים לתת יד, להזיל דמעה ולהרים כוסית רק לצד חברי מפלגתם. חבל. זה שכולנו ביקורתיים עד העצם זה סימן טוב, אבל יש משהו עקום בהרגל להפוך כל קלקול ל"לך תקים מדינה".

יצא לי פעם לעיין במקומון הישראלי שיוצא לאור בברלין. בעברית, כמובן. לא היתה שורה שלא החמיאה לברלין, התפייטה על היופי וסלחה לכיעור, התנחמדה בנוסח "אצלנו באלכסנדרפלאץ" והתמוגגה בלי בושה מזבניות אדיבות, מנהגי מוניות אציליים, מפקידי שומה משעשעים, ומה לא.

בביטאונים של קיבוצים לא תמצאו גאוות יחידה כזו. חלק מהכותבים מוכרים מהימים שבהם עדיין כתבו בישראל. נדהמתי. לא העליתי על דעתי שהם מסוגלים לכתוב חיובי או לחשוב חיובי. מייד הבנתי למה הם מעדיפים לחיות שם. שם מותר.

כמה טוב שיש יום אחד בשנה שבו מותר לזנוח טענות מוצדקות ונבואות זעם מבוססות, ולומר מילה טובה על ישראל. ליום אחד מותר לזרוק הצידה מבט אובייקטיבי, ולהגיד "שלנו" על הטוב ועל הרע. על צעירה נצחית שחוגגת 74, אף על פי שאוהביה ושונאיה נתנו לה הרבה פחות, ושבאמת לא משנה מה אנחנו אומרים עליה, כל עוד אנחנו אומרים את זה בעברית.

חג עצמאות שמח, ותודה לרוסיה שמזכירה לנו למה עצמאות זה דבר חשוב!