ככה לא ממנים שר

מיום ליום מתבהר יותר ויותר שמדינת ישראל, לא אמריקה, היא-היא "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". מי שהיו זקוקים לעוד הוכחה, קיבלו אותה בישיבת הממשלה אתמול.

אנחנו לא רק "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אנחנו הרבה מעבר לזה. אנחנו כל כך דמוקרטים, שבמקום להצביע בבחירות פעם בארבע שנים - אנו מתייצבים בקלפי ארבע פעמים (ואולי חמש?) בתוך שנתיים.

אנחנו כל כך דמוקרטים, שלצד קיום מערכת משפט ואכיפת חוק מפוארת (שכמובן, גם היא אינה חפה מביקורת, כשלים וטעויות), שאינה "מכירה פנים" במשפט או מבחינה בין שוע ודל, רוב הציבור נותר כבר שווה נפש (מטעמי ייאוש או מטעמים אחרים) לנוכח העובדה שממשלת ישראל הנוכחית פועלת ללא תקנון וכללי אתיקה מחייבים, ושמשרדי ממשלה מרכזיים כמו תיקי המשפטים והתקשורת אינם מאוישים בשרים, וכתוצאה מכך חל שיבוש רבתי בחלק ממערכות השלטון.

גם בהתעלם מהפגמים הפורמליים, ככה לא ממנים שר משפטים. ההליך המעין-מחטפי שבו הצביעה הממשלה - בניגוד לעמדת היועץ המשפטי - על מינויו של השר אקוניס לתפקיד שר המשפטים, והפארסה שליוותה אותו, לפני ואחרי, אינו מכבד לא את השר שנבחר ולא את הממשלה כולה. מטחי הבוץ והרפש שנזרקים מכל עבר, מביאים את התנהלות הממשלה בעת הזו לשפל שלא ידענו כמותו. אם חשבנו שכבר הגענו לתחתית החבית - התבדינו. בשונה מהגישה האוטומטית שקנתה לה שביתה במקומותינו, לא מדובר כאן בחלוקה לימין ולשמאל, אלא בשאלה הרבה יותר בסיסית וחשובה: האם יש עקרונות יסוד, נהלים ונוהגים, כללים של משילות, חוק וסדר, שהכל - מימין ומשמאל חייבים להתיישר לפיהם ולציית להם, או ש"איש הישר בעיניו יעשה".

על נוהג אחד איש אינו מוותר: הצבת בג"ץ בקו החזית, כשהוא חוטף מכל עבר. אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו. היה ויתערב - יאמרו ששופטיו מבקשים ליטול לעצמם עטרה לא להם, להסיג את גבול הרשות המבצעת והמחוקקת, ולנהל את המדינה. היה ויימנע מלהתערב - יאמרו שאינו ממלא את תפקידו ומגלה רפיסות וחוסר מעש.

מלכוד 22, בלב הקלחת הפוליטית הרותחת. אפילו יכריזו שופטיו אלף פעמים, כפי שעשו בעבר, שהם אינם מביעים כל עמדה פוליטית, וכל שהם עושים הוא רק בחינת חוקיותה של ההכרעה הפוליטית על-פי אמות מידה משפטיות, תוך מתן פרשנות מוסמכת לדין, הדבר לא יתקבל על דעת חלק גדול מהציבור.

הבעיה הגדולה שבפניה ניצב בית המשפט היא לא רק מעורבותו הגוברת והולכת בהחלטות שהממשלה והכנסת אמורות לקבל, אלא אי-יכולתו לאכוף - הלכה למעשה - את הצווים שיצאו מלפניו. בעבר חשבו שלא יהיה איש ציבור במדינת ישראל, בוודאי לא חבר ממשלה או חבר כנסת, שיעז להמרות פסק דין של בית המשפט העליון. אז חשבו. עידן התמימות הזה הסתיים מזמן, ועשרות החלטות של בג"ץ - בתחומי חיים שונים - שהופרו במהלך העשורים האחרונים יוכיחו אחרת.

לעת הזו נהג בג"ץ בתבונה רבה כאשר הוציא צו ביניים ש"מקפיא" את המצב ערב ההחלטה. צו, שכשמו כן הוא, צו "לא תעשה", שמטיבו וטבעו נועד לשים את הרגל על הברקס, להציב מעצור לשעה, אך לא לקבוע מסמרות לטווח הארוך. לנוכח המציאות העגומה והכאוטית שנקלע אליה, שלא בטובתו כמובן, טוב יעשה בית המשפט אם ימשיך וינהג גם בימים הקרובים במתינות, ויסתפק בהצהרה - ככל שאין בידו להימנע ממנה - על פרשנותו הראויה של הדין. אפילו יתלוו אליה דברים נוקבים וחריפים על חדילת הממשלה מקיום הדין והתנהלות קלוקלת, ימנע עצמו ממתן צווי "עשה" בעלי השלכות רחבות-היקף שיש חשש שלא יקוימו.

אין צריך לומר, שאסור (ומן הסתם כך יעשה) לבית המשפט לדרוך על המוקשים שמונחים תדיר לפתחו, וליפול במלכודות שניתנות תדיר לרגליו ולנקוב בשמו של חבר ממשלה מסוים שימלא את מקום שר המשפטים. זהו תפקיד הממשלה, לא תפקיד בית המשפט.

בחירה בדרך האחרונה עלולה להעמיק ולהעצים את הפגיעה באמון חלק גדול מהציבור בבית המשפט. לא פחות מכך, יש רגליים לדבר שהחלטה מעין זו תיתקל בסרבנותם של מחצית חברי הממשלה ויותר לקיימה.

היה וכך יקרה, היא עלולה להביא עימה ביזוי נוסף ומיותר לחלוטין של שלטון החוק, בית המשפט העליון והחלטותיו, והבעת זלזול מופגן בו ובשופטיו. ראוי להימנע מכך מראש. וסוף מעשה - במחשבה תחילה.