גם חבל עבה, חזק וגמיש ככל שיהיה, עשוי בסוף להיקרע. גם למתיחתו, החוזרת ונשנית, יש קץ.
החלטת הממשלה מיום ראשון קרעה את החבל. איך שלא נפרש את ההחלטה, אפילו בדרך המקורית, היצירתית מאוד, שביקש לשוות לה מזכיר הממשלה, במטרה לרככה מעט, נגיע למסקנה שיש בה קריאת תיגר והכרזת מלחמה על חובת הציות לבית המשפט.
יו"ר ועדת החוקה, ח"כ שמחה רוטמן, נגד שופטי העליון: "חבורת בריונים"//דוברות הכנסת
במשך השנים האחרונות, וביתר שאת בשבועות ובחודשים האחרונים, שולחים הממשלה ובית המשפט איתותים בוהקים זה לזה - אך ללא הועיל.
האמת ניתנה להיאמר: גם בעבר, הרחוק והקרוב כאחד, היו לא מעט מקרים שבהם הממשלה ורשויותיה לא צייתו בפועל להחלטות שונות של בית המשפט.
כך, למשל, בתקופת כהונתו של אולמרט, כאשר הממשלה סירבה למגן מוסדות חינוך ביישובי עוטף עזה; וכך בשנה האחרונה: סירוב שר המשפטים לכנס את הוועדה לבחירת שופטים או להכיר בנשיא ביהמ"ש העליון; אי־הימנעותו של רה"מ נתניהו לעסוק בסוגיות שנוגעות למערכות השפיטה והתקשורת בשל העמדתו לדין וניגודי העניינים שהוא מצוי בהם; ועוד כהנה וכהנה.
במישור המשפטי אי־כיבודן של החלטות בית המשפט בידי רשויות המדינה בא לביטוי בשורה ארוכה של בקשות שהוגשו לפי פקודת ביזיון בית המשפט. אלה ביקשו לאכוף על הממשלה ורשויותיה לציית לפסק דין שניתן.
אכן, רבות מבקשות אלה נדחו מטעמים פורמליים, אך במישור המהותי יש בתוכנן ביטוי להתעלמותה, אם לא לזלזולה, של הממשלה מציות להחלטות שיפוטיות ומכיבודן.
ההבדל הגדול בין מה שהיה בעבר למצב הנוכחי הוא בנראות, בבוטות ובמטרה. הבושה נעלמה. והפריימריז, כמו גם הבחירות המתקרבות, מקדשים את כל האמצעים.
אצבע לתוך העין
בעבר אי־הציות היה נעשה בדרך כלל בחדילה שקטה מעשייה, "מתחת לרדאר", ללא הצהרות פומפוזיות ובלי להתנגח באופן ישיר וחזיתי עם בית המשפט תוך כפירה בסמכותו לקבל החלטה בנושא מסוים.
בשנה האחרונה הכל נעשה מהמקפצה, באופן גלוי וישיר. האצבע - ודווקא האגודל, לא הזרת - נשלחת ישר לעין.
שרים וחברי כנסת, ובתחילת השבוע הממשלה כולה, בהחלטה רשמית, מודיעים קבל עם ועדה כי החלטת ביהמ"ש העליון בעניין מועצת הרשות השנייה אינה מחייבת אותם, וכי כל החלטה שתיסמך עליו תהא נטולת תוקף ולא תכובד על ידי הממשלה.
חבל שקרעה ממשלה אחת, גם מאה חכמים לא יוכלו לחבר מחדש. הנזק כבר נעשה.
מה ימנע מעתה מכל אזרח לא לכבד פסק דין או אפילו חוק? הרי "אם לממשלה מותר, מדוע לי אסור?".
מצב מסוג זה הוא אסון לכל חברה ומדינה. זאת, מעבר לנזקים העקיפים (כגון בריחת משקיעים) וללא קשר לעמדה פוליטית כזו או אחרת. סופו להביא עימו אנרכיה מוחלטת.
רק ימים יגידו האומנם יקרה נס, ויקום המבוגר - או המבוגרים האחראיים - שיאמרו "עד כאן" ויעצרו את הסחף הנורא, או שמא נהיה צפויים למפולת סלעים נמשכת ואינסופית, שסופה מי ישורנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו