התערבות בג"ץ בהליך בחירת מבקר המדינה - צעד אחד רחוק מדי

צו הביניים שהוציא בג"ץ בעניין בחירת מבקר המדינה מעלה שאלה רחבה יותר, לנוכח קשיים רבים הנובעים מההחלטה: מתי נכון שבית המשפט יתערב בהליכים השייכים לרשות המחוקקת או המבצעת, ומתי דווקא הריסון השיפוטי הוא שמגן על האיזון בין הרשויות.

הקושי הראשון נובע דווקא מעמדתן של שתי שומרות סף חשובות. היועצת המשפטית לממשלה (שפוטרה ומכהנת בתפקיד רק מכוח הגנה של בג"ץ), שבמקרים אחרים אינה מהססת להתערב (בלשון המעטה) ואף לנקוט עמדות אקטיביות נגד כל צעד של הממשלה או מינוי מועמד, בחרה הפעם לא לעשות כן - אף על פי שחלק מהעתירות כללו גם טענות לניגוד עניינים מוסדי, על רקע ייצוגו הפרטי של ראש הממשלה.

לצידה ניצבת היועצת המשפטית לכנסת. עמדתה, שלאורך השנים קיבלה משקל רב, אינה עמדה של קואליציה או אופוזיציה, אלא של היועצת המשפטית של הרשות המכוננת. גם היא קבעה שאין מקום להתערבות שיפוטית - בניגוד להליכים אחרים, כמו בג"ץ הסבירות. קשה להבין כיצד דווקא במצב שבו שתי שומרות הסף סבורות שאין מדובר במקרה החריג המצדיק התערבות, בית המשפט מוצא הצדקה להתערב ולהפר את אותם מנגנוני איזונים ובלמים שבין הרשויות.

שינוי כללי המשחק

אבל הסוגיה החשובה באמת היא שינוי כללי המשחק בדיעבד. השאלה אם חשאיות ההצבעה היא זכות, חובה או שילוב של השתיים היא שאלה משפטית מורכבת, וייתכן שאף מחייבת הכרעה. אלא שגם אם בית המשפט סבור שיש לקבוע הלכה חדשה - עליה לחול מכאן ולהבא. עד היום לא היתה הוראת חוק מפורשת או הלכה ברורה שקבעה כי הפרת חשאיות ההצבעה מובילה לפסילת הבחירה, ולכן חברי הכנסת פעלו לפי הכללים שהיו ידועים להם בזמן אמת.

ואם כעת ייקבע שמדובר במחדל כה עמוק היורד לשורש סדרי השלטון עד שיש לפסול את הבחירה - קשה לראות כיצד קביעה כזו אינה משליכה גם לאחור. הרי זו אינה הפעם הראשונה שבה, לכאורה, נפגעה חשאיות ההצבעה. לאורך השנים התקיימו בחירות חשאיות רבות בכנסת. האם משמעות הדבר היא שכל אותן בחירות עומדות כיום בסימן שאלה? אם יש צורך לקבוע מסגרת נורמטיבית חדשה, תפקידה של הפסיקה הוא לעצב אותה לעתיד - ולא לשנות בדיעבד את תוצאותיהם של הליכים שהתקיימו לפי כללי המשחק שהיו ידועים באותה עת.

גם הצבעה חוזרת לא מתקנת את הפגם. במישור העקרוני, שינוי כללי המשחק לאחר שההליך הסתיים הוא הפגיעה האמיתית. גם אם התוצאה תהיה זהה, עצם ההתערבות מהווה דריסה של הנורמה החוקתית שלפיה כללי המשחק ידועים מראש. זהו קו נוסף שבית המשפט צריך להיזהר לא לחצות.

פגיעה באמון הציבור

ולבסוף, יש גם את האדם. מן השפה ולחוץ, בביהמ"ש העליון נאמר שדיונים "אינם לגופו של אדם, אלא לגופו של עניין", אבל זו למעשה התעלמות מהאדם בחדר. זה נכון לגבי ראש שב"כ דוד זיני וראש המוסד רומן גופמן, שאת שניהם ייצגתי, וזה נכון גם לגבי עו"ד מיכאל ראבילו. גם אם קיימת מחלוקת משפטית באשר לאופן שבו נכון לנהוג מכאן ולהבא, אין מחלוקת של ממש על מקצועיותו ועל כשירותו של עו"ד ראבילו, שבחר לעזוב קריירה פרטית מצליחה מתוך תחושת שליחות לשירות הציבורי, ורוב חברי הכנסת בחרו בו למשימה הלאומית של מבקר המדינה.

ובראיית מקרו, אנחנו נמצאים בשבוע שבו בית המשפט מונע את פרסום חוות הדעת של מבקר המדינה שכבר הוכנו, מתערב בעבודת המבקר, וכעת גם בהליך בחירתו - וכל זאת בתקופה שבה מתנהלים גם דיונים מכוננים על הרכב הוועדה לבחירת שופטים, כשמערכת האיזונים והבלמים תלויה על חוט השערה. מבלי להביע עמדה בכל אחד מההליכים לגופו, נדמה שזה אינו התיק שיחזק את אמון הציבור בביהמ"ש העליון, את הפרדת הרשויות או את עצמאותה של המערכת השיפוטית. להפך - יכול להיות שזה יהיה המקרה שבו נשפוך את התינוק עם המים. גם כאן זה אינו המקרה הראוי להתערבות. גם לאחר צו הביניים, בית המשפט צריך לדחות את העתירות ולאשר את מינויו.

הכותב הוא מייצג פרטי מטעם הממשלה של בכירי מערכת הביטחון בדיונים המתנהלים בבג"ץ.