עובדת הייטק שפוטרה מעבודתה ויצאה לחופשה בחו"ל ערב מלחמת 7 באוקטובר טענה כי האריכה את שהותה מחוץ לישראל בשל המצב הביטחוני והחרדה שנגרמה לה, ולכן היא זכאית להמשיך לקבל דמי אבטלה. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את עמדת הביטוח הלאומי וקבע כי גם בתקופת מלחמה וחירום, מי ששוהה בחו"ל אינו עומד בתנאי הזכאות הבסיסי של זמינות לעבודה בישראל.
מדובר במבוטחת שעבדה כמנהלת פרויקטים בחברת הייטק עד שפוטרה באוגוסט 2023. בתחילת ספטמבר אותה שנה אושרה תביעתה לדמי אבטלה. עוד לפני פרוץ המלחמה היא רכשה כרטיס טיסה לסרי לנקה ויצאה מהארץ ב-23 בספטמבר 2023, כשהייתה אמורה לשוב ב-15 באוקטובר.
אלא שבמהלך שהותה בחו"ל פרצה מלחמת "חרבות ברזל", והיא החליטה לטוס לקנדה, שם מתגורר אחיה, ולהישאר אצלו. בעקבות שהותה מחוץ לישראל, ובהתאם להחלטת הביטוח הלאומי, נוצר למבוטחת חוב בסך 15,669 שקלים בגין דמי אבטלה ששולמו לה בתקופה זו.
בתביעה טענה המבוטחת כי אינה דורשת דמי אבטלה עבור תקופת החופשה המקורית, אלא רק מהיום שבו הייתה אמורה לשוב לישראל. לדבריה, ההחלטה להמשיך לשהות בחו"ל נבעה מחשש ממשי בעקבות המלחמה ומרצון שלא להחמיר את מצבה הנפשי, לאחר שעוד קודם לכן טופלה בתרופות נגד חרדה.
היא טענה כי המשיכה לחפש עבודה באופן פעיל, בין היתר באמצעות לינקדאין, וכי בסופו של דבר התקבלה לחברה חדשה לאחר הליך גיוס שהחל בראיונות מקוונים במהלך שהותה בקנדה. עוד טענה כי בתקופת החירום ההתייצבות בשירות התעסוקה הייתה מקוונת, לא הוצעו לה משרות, והיא הייתה יכולה לשוב לישראל במהירות אילו הייתה מקבלת זימון לראיון עבודה.
מנגד, הביטוח הלאומי טען כי החוק מחייב שמבקש דמי אבטלה יהיה "מוכן ומסוגל לעבודה" בישראל. לטענת המוסד, אדם השוהה בחו"ל אינו עומד בתנאי זה, שכן אינו זמין לקבלת עבודה באמצעות שירות התעסוקה. עוד הודגש כי החוק נועד לסייע במציאת עבודה למובטלים בישראל ולא מחוצה לה, וכי המבוטחת לא דיווחה בזמן אמת על יציאתה מהארץ.
"לא עמדה בתנאי המהותי"
השופט תומר סילורה קיבל את עמדת הביטוח הלאומי וקבע כי אף שהמבוטחת הייתה רשומה כדורשת עבודה, היא לא עמדה בתנאי המהותי של היותה "מוכנה ומסוגלת לעבודה". בפסק הדין נקבע כי הפסיקה עקבית בנושא זה, וכי "אדם השוהה בחוץ לארץ אינו עונה על הדרישה המהותית הקבועה בסעיף 163 לחוק: להיות 'מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו' בישראל".
בית הדין הדגיש כי גם בתקופת הקורונה וגם בתקופת מלחמת חרבות ברזל הוקלו אמנם דרישות ההתייצבות הפיזית, אך לא בוטלה הדרישה המהותית לזמינות לעבודה בישראל. בפסק הדין צוין כי "תכלית השינויים שנעשו ברישום והתייצבות בתקופת הקורונה היה מיצוי זכויות המובטלים ודורשי העבודה. אין מקום לנצל שינויים אלה כדי לקבל כספים עבור תקופה בה התובע לא שב לישראל מסיבותיו האישיות, ולא התכוון לחזור אליה כדי לעבוד".
השופט קבע עוד כי מהעדויות עלה שהמבוטחת בחרה להישאר בחו"ל מטעמים אישיים, בשל תחושת חוסר ביטחון וחשש מהמצב בישראל, ולא משום שנמנעה ממנה האפשרות לשוב ארצה. לדבריו, עצם העובדה שבחרה להאריך את שהותה בקנדה עד שהמצב בארץ יירגע מחזקת את המסקנה שמדובר בהחלטה אישית, ולא באילוץ שמקים זכאות לדמי אבטלה.
בסיכום פסק הדין כתב בית הדין כי "אדם השוהה בחו"ל, אפילו לתקופה קצרה, אינו נחשב כמי שמוכן ומסוגל לעבודה בישראל ואינו זמין לקבל הצעות עבודה". עוד נקבע כי גם העובדה שמדובר בתקופת מלחמה אינה משנה את דרישות החוק. בהתאם לכך נדחתה התביעה במלואה, אולם בשל אופיו הסוציאלי של ההליך לא נפסקו הוצאות משפט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו