בית המשפט העליון ידון מחר (שני) בעתירה שהגישו אנשי פורום הלומי הקרב ומכון ירושלים לצדק, בדרישה להשוות את מעמדם של הלומי הקרב, שהפוסט-טראומה התפרצה בהם במהלך היותם אזרחים, למעמד של לוחמים שנפצעו במהלך שירותם.
"למעשה, אין הבדל בין לוחם שנפגע מכדור פיזי ונמצא בטיפולים גם באזרחות לבין לוחם שחטף כדור נפשי והוא גם נותר פצוע", מספרת ענבל דגן, אחותו התאומה של נווט הקרב רב-סרן אסף דגן ז"ל, ששם קץ לחייו במהלך המלחמה. "נכון שזו פציעה שקופה, אבל לעיתים זו פגיעה קשה אף יותר".
ענבל מספרת שאחיה התאום, אסף, היה לוחם בכל רמ"ח איבריו. "הוא לחם במלחמת לבנון השנייה כקצין בצנחנים ואחר כך שירת כנווט קרב מצטיין. הוא שירת גם בבור חיל האוויר במשך מאות ימי מילואים - כולל פרויקט סודי עם יחידת 8200. לאורך כל הזמן הזה ראינו אותו מתדרדר לאט לאט. הוא התחיל להתבודד, היה לו קשה עם רעשים ועם תאורה חזקה. הוא גם התקשה להתמודד עם מצבים מסוימים והפך להיות בעל פתיל קצר".
"נטל ההוכחה נותר על המשפחה"
ענבל מוסיפה: "אמי התריעה על מצבו של אסף בפני כל גורם אפשרי בצה"ל, אבל הם התעלמו והמשיכו להפעיל אותו בקבע ובמילואים. אדם כזה הוא למעשה חלל צה"ל. אדם שנפצע קשות בשירות מקבל טיפול מקיף של הצבא גם כשהוא משתחרר, ואילו כאן, בגלל שהאדם פצוע שקוף ואף נטל את נפשו באזרחות - אז הצבא כלל לא בתמונה. זו אפליה קשה".
ענבל ציינה כי בעקבות מקרי האובדנות הרבים של אנשי מילואים במסגרת מלחמת "חרבות ברזל", הוקמה ועדה בראשות האלוף במילואים מוטי אלמוז כדי לדון בהתנהלות הצבא במקרים כאלו. אלא שהמלצות הוועדה אינן מקובלות על משפחות הלוחמים ששמו קץ לחייהם עקב פוסט-טראומה.
"המלצות אלו לא שינו דבר. הלוחמים עדיין נקברים בבית קברות אזרחי. הוחלט שיגיע נציג של הצבא להלוויה ושקצינת נפגעים תסייע למשפחה להוכיח למשרד הביטחון כי האובדנות הייתה בעקבות השירות, אבל למעשה עדיין נטל ההוכחה הוא על המשפחה", מספרת ענבל.
כדי להבין קצת יותר את משמעות הפציעה הנפשית ופוסט-טראומה של לוחמי המילואים במלחמה, שוחחנו גם עם ג'ני מזרחי, אמו של לוחם המילואים רס"ם (מיל') אלירן מזרחי ז"ל, שנטל את חייו בגיל 40 לפני ששב לסבב מילואים נוסף.
"נחשף למראות קשים"
"אני לצערי לא זיהיתי כלל את הקושי של הבן שלי. הוא היה אדם חזק מאוד שדיבר בבית רק על ההצלחות הצבאיות של צה"ל. הוא לחם מייד עם פרוץ המלחמה ופיקד על עשרה דחפורי D-9 שפילסו את הדרך לכוחות. הוא נחשף למראות קשים ולחללים רבים במוצבי צה"ל מייד אחרי 7 באוקטובר, וכן לתוצאות הטבח בכביש 232", מספרת ג'ני.
"כשהוא חזר מהמלחמה", היא מוסיפה, "הוא לא הצליח לחזור לעבודה ולחיים שלו. הוא לא ישן בלילות והתקשה לטפל בבנות שלו. הוא היה קרוע בין המציאות השקטה באזרחות לבין המצב הקיצוני שהיה בו בלחימה".
מותו של אלירן הוביל את ג'ני לפתוח במיזם להקמת בית לטיפול בלוחמים שסובלים מפוסט-טראומה. "את הבן שלי לא הצלחתי להציל, הוא הסתיר את הכאב שלו, אבל אני רוצה להציל אחרים. לכן גייסנו 750 אלף שקלים להקמת בית ללוחמים בפוסט-טראומה במרכז רטורנו. בבית הזה יטופלו כל שנה 120 לוחמים. כך נוכל לסייע להם במה שלא הצלחתי לסייע לאלירן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
