חוקרי רשת הפדופילים: "סיפרנו לה שבעלה פגע בילדים - היא לא האמינה"

מאז פרסום החשיפה ב״היום״, התקבלו במערכת עשרות פניות מקוראים מודאגים. חשוב להבהיר כי כלל החשודים בפרשות שפורסמו נמצאים בשלב זה מאחורי סורג ובריח. נגד חלקם כבר הוגשו כתבי אישום, ונגד אחרים צפויים להיות מוגשים כתבי אישום בהמשך. כולם מצויים במעצר ומורחקים מילדים.

במקביל, החקירה עדיין נמשכת. ביחידה 105 בלהב 433 ממשיכים לנסות לאתר חשודים נוספים, לצד איסוף ראיות וחומרים נוספים מתוך ההתכתבויות והקבוצות שנחשפו במסגרת החקירה.

מאחורי החקירה עומדים חוקרי וחוקרות יחידה 105, שנחשפו במשך חודשים לחומרים הקשים ביותר. אנשים שמגיעים לעבודה בידיעה שיצטרכו לצפות בעוד סרטונים, עוד תיעודים ועוד התכתבויות קשות - ואז לחזור הביתה למשפחה ולילדים שלהם עצמם.

"אתה יוצא מהחקירה והתמונות ממשיכות איתך הביתה"

"זו אחת הפרשיות החמורות ביותר שנתקלנו בהן בתקופה האחרונה", אמרה רס”ר מירי חורי קוגן, חוקרת ביחידה שחקרה את הפרשה. “יש דברים שלא נשארים בעבודה. אתה יוצא מהחקירה, אבל התמונות והמחשבות ממשיכות איתך הביתה. אני אמא לתינוק קטן, וכשאת רואה חומרים כאלה ויש לך ילד בבית, זה פוגש אותך במקום אחר לגמרי.

"היו רגעים מאוד קשים במהלך החקירה. אבל מה שמחזיק אותנו זו ההבנה שיש כאן שליחות אמיתית. לחשוף את הרשת הזאת, לעצור את החשודים ולהבהיר בקול ברור שאלה מעשים חמורים מאוד, שקורים יותר ממה שאנשים רוצים להאמין".

רמ”ק נופר דולב, רמ”ח חקירות 105, תיאר את המורכבות הנפשית שמלווה את החוקרים מדי יום. “אנחנו נאלצים לצפות בחומרי פדופיליה ברמות הכי קשות שיש. סרטונים, תמונות, התכתבויות ותיעודים שאנחנו יושבים עליהם שעות ארוכות, ימים ולילות. ואז, בתוך כל זה, אתה צריך לעבור תוך רגע מחקירה של חשוד שפגע בילדים, לשיחה עם נפגע או עם משפחה שבורה, ולהיות במקום רגשי אחר לחלוטין. זה דיסוננס".

לדבריו של דולב, אחד החלקים הקשים ביותר הוא המפגש עם בני המשפחה שמסרבים להאמין. "לפני כמה חודשים טיפלתי במקרה של סב שפגע מינית בנכד שלו, פגיעה פיזית ממש, והאמא שאלה אותי אם יש מצב שאולי הוא רק ‘חיפש תולעים’. אלה תגובות שנובעות מהמון כאב ואשמה. אנשים לא מצליחים להכיל את האפשרות שמי שהם בטחו בו באופן מוחלט עשה דבר כזה לילדים שלהם".

המשפחות מסרבות להאמין

גם בפרשות שנחשפו ב״היום״, כך לדבריו, נתקלו החוקרים שוב ושוב באותה תגובה. "כשאנחנו מספרים למשפחות שבאות ממקום נורמטיבי שאין חשש שהורים מבצעים משהו כאלה לילדים שלהם, אתה נתקל או בחוסר אמון בנו או בהדחקה של הדברים".

"לגבי החשוד שעובד במקצוע שיש לו גישה לילדים דיברנו עם אשתו כי זה גם הילד שלה, והיה חשד שהוא פגע בילדים היא אמרה לי אתם מפספסים ואתם לא באירוע. אני סיפרתי לה שאני ראה את החומר מול העיניים ואני מסביר לך מה החשד והיא סירבה להאמין וסירבה לשתף פעולה עם החקירה, אמרתי לה שיכול להיות שנצטרך להביא חקירת ילדים - היא סירבה אמרה שזה לא יקרה".

ומה קורה כשמגיעים לחקירת החשודים עצמם? “יש כאלה שמכחישים לחלוטין, ויש כאלה שבשלב מסוים פשוט נשברים ומודים”, סיפר דולב. “לפעמים אתה מרגיש שחלקם אפילו חיכו שיתפסו אותם כי הם כבר איבדו שליטה על המעשים שלהם ורצו שימנעו מהם להתקדם. במקרה של החשוד המרכזי בפרשה, הייתה בהתחלה הכחשה, אבל היה אפשר לראות על הפנים שלו, ברגע שבו עצרנו אותו, הוא הבין שנפער בור גדול בחיים שלו ושהחיים שלו כבר לא יחזרו להיות לעולם מה שהיו, לא עם המשפחה שלו ולא עם הילדים שלו".

רמ”ק דולב ביקש להדגיש גם את הקושי הראייתי שמלווה את החוקרים בתיקים מהסוג הזה. “יש מקרים שאנחנו הולכים איתם הביתה עם כאב בטן”, סיפר. “אני יושב מול אדם שאני יודע בוודאות שפגע, אני יודע שנמחקו התכתבויות וחומרים, אבל אין לי דרך להוכיח את זה ברמה הראייתית. ובסוף אתה צריך לחיות עם הידיעה שאולי פגע בילדים או יעשה בהמשך, אבל כרגע אין לך מספיק כדי לעצור אותו או להעמיד אותו לדין. אלה רגעים מאוד קשים עבור חוקר".

“קשה לזעזע אותנו”, הוסיף דולב. “אנחנו נחשפים לחומרים קשים מאוד כמעט בכל יום במסגרת העבודה, אבל אלה באמת היו מהחומרים המזעזעים ביותר שנתקלנו בהם. לראות הורים שפוגעים בילדים שלהם זה משהו שקשה לתפוס. אבל אתה מבין שאין לך פריבילגיה לעצור. בסוף זו שליחות, וזאת הדרך להציל את הילדים האלה".

“אין להם קרניים וזנב”, הוסיפה חורי קוגן. “זה יכול להיות השכן ממול, האדם שאתה פוגש בסופר, בגן של הילדים או בעבודה. והמדרון הזה חלקלק מאוד. זה מתחיל בפנטזיה או בהתכתבות, ובמקרים רבים הופך מהר מאוד למעשה. וכשמדובר בהורים, רמת המסוכנות היא מהגבוהות שיש, כי הקורבן חי איתם באותו בית".

פרסום השמות מול החשש לחשיפת הקטינים

בהתייחס לתגובות הרבות שהתקבלו בעקבות החשיפה ב״היום״, ולפניות שקראו לפרסם את פרטיהם המלאים של החשודים, אמר דולב: “אני מבין מאוד את התגובות של אנשים שרצו לדעת מי אלה החשודים. בסוף אלה אנשים שנראים נורמטיביים לחלוטין, עובדים לצדנו, חיים לידנו, וזה יכול להיות השכן שלי או שלך. מעבר לזכות הציבור לדעת, הרבה פעמים פרסום יכול לסייע לנו גם באיתור קורבנות נוספים או אנשים שנפגעו ועדיין לא התלוננו. ויש בזה גם אלמנט הרתעתי. שאנשים יבינו שהעבירות שהם מבצעים לא יישארו בחושך, שהדברים יתפרסמו לעיני כל ושגם השם שלהם יפורסם. אבל כשמדובר בעבירות בתוך המשפחה, זה מורכב מאוד, כי פרסום השם של החשוד עלול להוביל בהכרח לחשיפה של הקטינים שנפגעו. לכן אנחנו כל הזמן נדרשים לעשות איזונים בין הצורך להגן על הציבור לבין ההגנה על הילדים.”

נזכיר כי במסגרת אחת הפרשות ביקשה המשטרה מבית המשפט להתיר את פרסום שמו של אחד החשודים, שעובד במסגרת תפקיד שעשויה להיות לו גישה לילדים, מתוך חשש לקורבנות נוספים ומתוך רצון לאפשר איתור נפגעים נוספים. ואולם, הבקשה נדחתה עד כה פעמיים בבית המשפט, בין היתר בשל החשש לחשיפת זהות הקטינים המעורבים בפרשה.

גם המציאות בשטח, לדבריהם, לא מספקת הרבה אופטימיות. “לפני כמה חודשים השתחרר עבריין מין, ומאז הספיק לפגוע בעוד עשרות קורבנות”, סיפר דולב. “זה לא מקרה חריג. זאת מציאות שאנחנו פוגשים".

“בפרשות האלה באמת הזדעזענו”, הוסיף. “הבית אמור להיות המקום הכי בטוח עבור ילד. המשפחה אמורה להיות המקום שמגן עליו. ובמקרים כאלה, דווקא שם מתרחשות הפגיעות. הרבה פעמים הילדים עצמם בכלל לא מבינים שנעשה להם משהו פסול. ילד חושב שהוא משחק עם מבוגר שהוא סומך עליו, והוא לא מבין שמנצלים אותו כך היה בפרשה השניה למשל, ילדה בת חמש עירומה שרכבה על קרוב שלה - לא מבינה שלא מדובר במשחק".

רס”ר מירי חורי קוגן הדגישה גם את הקושי שנוצר כאשר הורים מתקשים לשתף פעולה עם החוקרים. “יש מקרים שבהם אנחנו מתקשרים ואין שיתוף פעולה, לא מביאים את הילדים לחקירה או נמנעים מלהיכנס להליך”, סיפרה. “הרבה פעמים זה נובע מהרצון להגן על הילד ולא לחשוף אותו שוב למה שקרה לו, מתוך מחשבה שזה יחסוך ממנו פגיעה נוספת. אבל דווקא במקרים כאלה זה מקשה עלינו לוודא שאותו אדם לא יפגע בילדים נוספים, ולוודא שיוטל עליו העונש המתאים. בסוף אנחנו חייבים את זה גם מבחינה ראייתית בתוך התיק".

לדבריה, “חשוב להבין שילדים לא נחקרים כמו מבוגרים בתחנת משטרה רגילה. חקירת ילדים נעשית על ידי חוקרי ילדים שהוכשרו במיוחד לעבודה עם קטינים, בצורה מאוד רגישה ומותאמת גיל. המטרה היא לא רק להגיע לחקר האמת, אלא גם לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בילד תוך כדי ההליך".

איך אתם מתמודדים עם חקירות כאלה? לכם כחוקרים יש מעטפת רגשית?
רמ”ק נופר דולב: "אנחנו מבינים שאי אפשר שחוקרים יעסקו כל היום רק בחומרים כאלה. יש אפשרות להתאוורר, לצאת להפסקות ולקבל מעטפת בתוך היחידה. ברור לנו שאי אפשר להיחשף לתכנים כאלה לאורך זמן בלי שזה ישפיע".

עוד הוא מוסיף, כי "אנחנו יכולים לפנות לקב”ן בכל שלב. גם עם כל ההומור השחור שמפתחים כדי לשרוד את העבודה הזאת, יש דברים שפשוט נשארים איתך בבית". לסיכום הוא אומר: "החקירה עדיין בעיצומה, אנחנו ממשיכים לנסות לאתר חשודים נוספים".