הרצח המזעזע של ימנו זלקה ז״ל אשר נדקר למוות בערב יום העצמאות מטלטל את הציבור בישראל. הסרטונים הקשים, עוצמת האלימות והתחושה כי מדובר במעשה אכזרי ומכוון הוביל רבים לשאול כיצד ייתכן שהפרקליטות בחרה להגיש כתב אישום בגין רצח באדישות ולא בגין רצח בכוונה או רצח בנסיבות מחמירות?
הביקורת הציבורית מובנת. לפי הפרסומים, הנאשם העיקרי הגיע לזירה כשהוא מצויד בסכין, המתין להזדמנות המתאימה, וכשזלקה הצליח להשתחרר לרגע מהתוקפים, ניגש אליו הנאשם בנחישות ודקר אותו בעוצמה במפשעתו. במבט ראשון וכחלק מהביקורת, נדמה כי מדובר בהתנהגות שמלמדת על רצון ברור להמית.
אלא שהמשפט הפלילי אינו מוכרע לפי תחושת בטן, זעזוע ציבורי או חומרת התוצאה בלבד. בסופו של יום, הפרקליטות נדרשת להוכיח בבית המשפט, מעבר לספק סביר, את "היסוד הנפשי" המדויק של הנאשם בעת ביצוע המעשה. כאן בדיוק נמצא ההבדל בין רצח בכוונה, רצח בנסיבות מחמירות לבין רצח באדישות.
מאז הרפורמה בעבירות ההמנה בשנת 2019, יצר המחוקק מדרג חדש ומדויק יותר של עבירות המתה. לצד עבירת הרצח בכוונה, נוספה עבירת הרצח באדישות, שנועדה להתמודד עם מקרים שבהם אדם פועל באלימות תוך שוויון נפש לאפשרות גרימת המוות.
לכן, השאלה האמיתית בתיק הזה אינה האם מדובר במעשה חמור - אלא האם הראיות שנאספו מצליחות להוכיח כוונה להמית ומהו היסוד הנפשי ברף הנדרש במשפט הפלילי.
על בסיס הפרסומים, ההחלטה להעמיד לדין בגין רצח באדישות היא החלטה מקצועית וסבירה. לעיתים, דווקא הבחירה בעבירה שניתן להוכיח באופן צודק, עדיפה על ניסיון לייחס עבירה חמורה יותר שעלולה לקרוס בבית המשפט בשל קושי ראייתי בהוכחת הכוונה.
עם זאת, דווקא משום שהיסוד הנפשי הוא לב המחלוקת, עולה השאלה האם ניתן היה לבצע חקירה עמוקה וממוקדת יותר כבר בשלבי החקירה הראשונים. במקרים מסוג זה, לא די בתיעוד של רגע הדקירה עצמו. יש חשיבות עצומה לאיסוף ראיות המלמדות על מצבו התודעתי של הדוקר לפי אירוע האלימות, במהלכו ואחריו.
כך למשל, היה צריך לבחון לעומק התכתבויות מוקדמות, אמירות שנאמרו לפני האירוע, תכנון מוקדם אפשרי, תנועות החשוד בזירה, ניסיונות ההצטיידות, התנהלות לאחר המעשה ואף חוות דעת מקצועית באשר למשמעות אופן הדקירה ומיקומה. כל פרט כזה עשוי לחזק או להחליש את המסקנה בדבר כוונת ההמתה.
הציבור נוטה לעיתים לחשוב שההבדל בין ״רצח בכוונה״ ל״רצח באדישות״ הוא סמנטי בלבד. בפועל, מדובר בהבחנה משפטית מורכבת ביותר, שעשויה להכריע גורלות. הפרקליטות אינה יכולה לבסס כתב אישום על תחושת צדק ציבורי בלבד. היא חייבת לבסס אותו על ראיות קבילות ומשכנעות.
דווקא, משום כך, האחריות המוטלת על רשויות החקירה עצומה. ככל שהחקירה תהיה מדויקת, ומקצועית יותר, כך יגדלו הסיכויים שהאישום ישקף באופן מלא את חומרת המעשה ואת מצבו הנפשי האמיתי של מבצע העבירה.
בסופו של דבר, ייתכן שהשאלה המרכזית בפרשה זו אינה רק כיצד פעלה הפרקליטות, אלא האם החקירה שנוהלה ע״י משטרת ישראל סיפקה לפרקליטות את מלוא הכלים להגיע לעבירה החמורה ביותר שניתן היה להוכיח.
ולסיום, נקודה משפטית מעניינת שהולכת לאיבוד בתוך הסערה הציבורית היא שבמקרה זה, מאחר שהנאשם היה קטין בעת ביצוע העבירה, הפער המעשי בין עבירות הרצח אינו בהכרח דרמטי כפי שנדמה לציבור. סעיף 25(ב) לחוק הנוער קובע כי אין חובה להטיל על קטין מאסר עולם חובה או עונש מינימום, גם בעבירות החמורות ביותר של רצח בכוונה, ובית המשפט מוסמך לגזור את עונשו לפי שיקול דעתו ובהתאם לנסיבות המקרה.
הכותב הינו בעל משרד עו"ד העוסק בפלילים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו