"מתתי על אותו אספלט": שי-לי עטרי בראיון ראשון לאחר החלטת העליון

בריאיון ראשון לאחר החלטת בית המשפט העליון שלא לאפשר בשלב זה את פרסום שמו של החשוד באונס שלה, שי-לי עטרי נלחמת בדמעות וחושפת באומץ את ההתמודדות בשלה עם רצף האירועים האחרונים: על החלטת השופט שטיין, המחאה הציבורית חסרת התקדים, הרגע שבו נודע לה על המתלוננת נוספת, נעמה שחר, על הצעת החוק שהיא מקדמת לשינוי כללי צווי איסור פרסום. וגם - האם נראה אותה בפוליטיקה בקרוב?

"צווי איסור הפרסום פשוט משתיקים אותנו ברשות החוק", היא אומרת. "הכלל בישראל הוא פומביות הדיון, וצו איסור פרסום אמור להיות החריג. עכשיו בעצם כל חשוד יכול להגיד 'חבר'ה, אני הולך להתאבד'. מה זה הדבר הזה? ומה איתנו? איפה החיים שלנו? איפה הצלקות שלי? איפה הזעקה שלי?"

שופט העליון, אלכס שטיין, למעשה הפך את החלטת המחוזי שקבעה שיש להתיר את פרסום שמו של החשוד באונס והחזיר את הסוגיה שוב לבית משפט שלום. בהחלטתו, שטיין ביטל את הקביעה שהוכחת תרחיש אובדנות, לו טוען החשוד, מחייבת הוכחה באמצעות חוות דעת פסיכיאטר בלבד שכן החשוד הסתמך על חוות דעת של פסיכותרפיסטית. ההחלטה, ניתנה באופן טראגי ביום הזיכרון, כשהייתה ליד קברו של בעלה יהב וניר ז״ל, שנרצח בטבח השבעה באוקטובר בקיבוץ כפר עזה.

"זה היה הכי לא רגיש בעולם לעשות את זה בערב יום הזיכרון. זה גמר אותי", היא אומרת . "הלכתי לקבר של בעלי בכלל, ועם קיבוץ כפר עזה ברוחמה הייתי, לדבר על 64 הנרצחים שלנו, ולקבל את הדבר הזה לפני זה - באמת, זה היה קשה מאוד.

"פתאום את רואה את האנשים הטובים והיפים והילדים שנרצחו אצלנו ומשפחות שלמות, ואת אומרת: שי־לי, בוכים על מי שמת. תבכי יום, תבכי יומיים, אבל את עוד בחיים, ואת זה את יכולה לתקן ולשנות. היא סיפרה שגם הקהילה של כפר עזה חיזקה אותה ברגע הזה. "הקהילה שם איכשהו נתנה לי חוויה כזאת של 'שי־לי, גם את זה אנחנו עוברים, את תקומי'

"אני גם שמחה שהוא נתן לי את זה ביום הזה. את יודעת למה? כי לפעמים כשאנשים אכזריים אליי, אני עוד יותר מוכנה להילחם. חוש הצדק שלי מתעורר".

"הוא הסתכל על פתק של פסיכותרפיסטית שכותבת 'הוא חושב מחשבות אובדניות' - וזהו", היא אומרת. "אני בעצם לא חושבת מחשבות? את יודעת כמה פעמים אמרתי שאין לי כוחות יותר? היו לי ניסיונות אובדניים" . לדבריה, ההחלטה יוצרת מסר מסוכן הרבה יותר מהמקרה הפרטי שלה. "זה יצר תקדים מאוד מסוכן, כי עכשיו בעצם כל חשוד יכול להגיד: 'חבר'ה, אני הולך להתאבד'. מה זה הדבר הזה? כמה משקל מקבל החשש לחייו של חשוד שיפגע בעצמו - ואיפה החיים שלנו? איפה הצלקות שלי? איפה הזעקה שלי?".

"אם לא היה צו איסור פרסום - היא לא הייתה נאנסת"

עוד לפני שהסיפור של נעמה שחר שפורסם בריאיון בערוץ 12, באיגוד מרכזי הסיוע ועורכת הדין שלה אושרת קירמה, הכינו את עטרי לשיחה הקשה והבהירו לה שמתלוננת נוספת נגד החשוד באונס שלה עומדת להיחשף. עטרי מספרת שלא הכירה אותה קודם לכן, אך כבר הבינה שמדובר בעוד אישה שנפגעה בזמן שהחקירה בעניינה שלה כבר הייתה פתוחה.

"איגוד מרכזי הסיוע הקדים ואמר לי מה הולך להיות כדי שאבוא מוכנה", היא מספרת. "בכיתי מאוד, כי היא נאנסה אחרי שהגשתי תלונה, ואם לא היה צו איסור פרסום - היא לא הייתה נאנסת. אם הייתי מנהלת את המאבק הזה נגד הצו לפני כן, אם היו לי את הכוחות, היא לא הייתה נאנסת. היא נאנסה בזמן חקירה פעילה" .היא אומרת את זה בדמעות ומתארת תחושת אשמה כבדה שמלווה אותה מאז.

"אני רק רציתי להיות מי שהייתי יום לפני. אף אחת לא רוצה להיות נפגעת תקיפה מינית ובטח לא לעבור את התהליך המזעזע הזה של מערכת המשפט והמשטרה. רק רציתי להיות מי שהייתי. יום לפני, אבל לא הצלחתי. אני לעולם לא אצליח. מתתי על אותו אספלט". לדבריה, נעמה לא הייתה הראשונה. עוד לפני כן פנו אליה שתי נפגעות נוספות, שעדיין אינן נחשפות, לאחר שזיהו דפוסים דומים.

"הנפגעות האחרות שפנו אליי ביוזמתן במהלך השנים, הן היו הצביטה הראשונה", אמרה. "רק ארבע וחצי שנים אחרי שהגשתי את התלונה המקורית, המשטרה בכלל ביקשה את המספרים שלהן".

"עצוב לי שלקח כל כך הרבה זמן למערכת בכלל להבין שלא צריך לכתוב זיכרון דברים וללכת הביתה כשאתם עושים תיק אונס. תיק אונס צריך להיחקר במלוא הכוונה והרצון לחקר האמת. זה מרגיש כאילו אתם פשוט משאירים אותנו שקופות. פשוט לא מקשיבים למה שאנחנו אומרות לכם. ובזמן שאנשים במערכת מרחמים על מצבם הנפשי של חשודים - מישהי נאנסת" .

"אלו היו ימי שתיקה הכי מלאי חסד שחוויתי"

בזמן ההמתנה להחלטה של שטיין בנוגע לפרסום שמו של החשוד, הרשתות החברתיות סערו. אלפי נשים וגברים שיתפו סיפורים אישיים, כתבו על חוויות דומות והביעו תמיכה ציבורית רחבה. ישבתי בבית בשתיקה וקראתי בלילה את השתיקה של האחר. פתאום הרגשתי שאני פעם ראשונה שותקת יחד". לדבריה, דווקא המחאה הציבורית העניקה לה כוח מחודש.

"אלו היו ימי השתיקה הכי מלאי חסד שחוויתי. ראיתי בנות מדברות על הסיפורים שלהן, גם גברים, גם אנשים שעברו את זה בילדות. אנשים כתבו לי אלפים. מה שקרה בימים האלה, זו הייתה בשבילי חוויה שהרגשתי בה ציבור זועק איתי ומבקש: די". היא עוצרת, מנסה לא להישבר. "אנחנו לא רוצות להיות ב׳ ו-ג׳. אני רוצה להיות שי־לי.

הצעת חוק שי לי עטרי

במקביל למאבק האישי והציבורי, עטרי מקדמת גם מהלך חקיקה שמבחינתה הוא לב המאבק שינוי הדרך שבה מתקבלות החלטות על צווי איסור פרסום בעבירות מין. הצעת החוק, שגובשה יחד עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, הוגשה על ידי ח"כ מירב בן־ארי ממפלגת יש עתיד יחד עם ח״כ יעקב מרגי מש״ס , וצפויה לעלות לדיון בוועדת השרים לחקיקה עם החזרה מהפגרה.

לפי ההצעה, לפני שבית המשפט יחליט על איסור פרסום שמו של חשוד בעבירת מין, תינתן גם למתלוננת זכות להביע את עמדתה בכתב, בעל פה או בכל דרך אחרת ולא רק למשטרה ולפרקליטות. בנוסף, בית המשפט יידרש לשקול גם את הפגיעה האפשרית בנפגעת העבירה, את ההשלכות על נשים נוספות שעלולות להיפגע, ואת זכותה של המתלוננת להיות חלק מההליך ולא מי שמודרת ממנו.

"כרגע, לפני שניתן צו איסור פרסום, בית המשפט מבקש את עמדת המשטרה ואת עמדת הפרקליטות", היא אומרת. "את עמדת המתלוננת - לא מבקשים. לא מיידעים אותה. לפעמים אפילו לא מכניסים אותה לאולם. יש לי חברה שהגיעה לבית המשפט עם עורך הדין שלה - ולא הכניסו אותה בכלל. מעל הראש שלך הכול מתנהל". עטרי אומרת שהאבסורד הגדול מבחינתה הוא שהחוק, שנועד במקור להגן על נפגעות עבירה, הפך בפועל לכלי שמגן על החשודים.

"לא ייתכן שאנסים יזכו להגנת חוק שהיה אמור להיות במקור עבורנו" זה גם מרגש אותי כי זה לא רק מירב בן־ארי, זה גם יעקב מרגי מש״ס. זה גם הקואליציה וגם האופוזיציה - ואין דבר שאני יותר מעריכה מזה. אונס לא קשור למי מצביע למה, לאיזה מגזר אתה שייך או לאיזו דעה פוליטית. זה חוצה מחנות, זה חוצה הכול" .

לשאלה המתבקשת האם המאבק הציבורי מהווה גם תחילתה של דרך פוליטית עטרי מחייכת ולא מכחישה שהיו הצעות. ״לא עכשיו, אומרת״. בטוח היו הצעות אני אומרת. ״חשוב לי האיזון הנפשי ואני צריכה לעשות את הדברים צעד צעד בתור אזרחית אפשר גם לקדם וגם, אני לא אחת שאוהבת לריב״.