בקשת החנינה שהפכה למבחן הריבונות

חשיבות החלטת הנשיא הרצוג בבקשת החנינה של נתניהו משתרעת הרבה מעבר להיבטים האישיים, המשפטיים ואפילו הציבוריים של הפרשה. היא קודם כל מאוששת את עצם הריבונות של מדינת ישראל. כי שלא בטובתם, דונלד טראמפ ובנימין נתניהו העמידו את עצמאות המדינה במבחן, כאשר רקחו את מהלך ההתערבות של נשיא ארה"ב. מי שבדרכו החיננית תקף בפראות את נשיא מדינת ישראל, על כך שהוא לא חונן כבר את ידידו "ביבי".

מבחן הריבונות התחדד כאשר חברו להתקפה גם יוזמות נוסח משתתף 'הפטריוטים' לשעבר - פרופסור משה אליה, שקרא לנשיא ארה"ב להטיל סנקציות על נשיא בית המשפט העליון והיועצת המשפטית. מי כמו מרבית משתתפי 'הפטריוטים' וראשי ערוץ 14 הבינו את משמעות החרקירי הלאומי הטמונה בהזמנת התערבות חיצונית, כאשר הסתייגו מכך בנחרצות.

כי דין ומשמעות אחת נודעים ליוזמות של גורמי שמאל לקדם התערבות זרה בעניינינו הפנימיים, למשל לגבי הכרה במדינה פלשתינית, ולמתן חנינה לנאשם תחת איום חיצוני: מדובר במהלך אובדני שמשמעותו כיפוף מדינת ישראל וריסוקה, גם כשהיא באה מידיד אמת כמו דונלד טראמפ. הצלחת מהלך להפחדת נשיא ישראל וכיפוף המערכת המשפטית באמצעות מניפולציה בוטה ותוקפנית שכזו, היא השמדת הקוממיות והעצמאות של כולנו.

אתמול התברר כי בניגוד לתדמית שהודבקה לו, כבוד הנשיא המכונה בוז'י, מפגין עמוד שדרה, כאשר עצם ההחלטה שלו משרטטת קו אדום. טוב עשה כי את בקשת החנינה הזו צריך היה לדחות ולו בגלל עצם נסיבות הגשתה.

אבל, גם לגופה צריך היה לדחות את הבקשה על הסף, כיוון שכלל לא מדובר בחנינה. דווקא הדוגמא שעליה ביקשו להסתמך פרקליטי נתניהו - החנינה לפני משפט בפרשת קו 300, ממחישה את ההבדל הגדול שבין המקרים. החשודים שקיבלו אז חנינה הודו במעשים ופרשו, ואילו נתניהו ניסה להמציא תורה חדשה, שסותרת את עקרונות החנינה. זו, כשמה כן היא, נועדה להפגין רחמים כלפי נסיבות אישיות קשות, בעיקר כאשר אלו מחוברות להודאה באשמה, קבלת אחריות והבעת חרטה. אבל אצל נתניהו הכל הפוך - לא הודאה, לא אחריות, לא חרטה. ואם אכן לא היה כלום ואין מקום לחרטה, שיישא בתוצאות עד הסוף. שלא יעלה על דעתו לבקש חנינה, שלא יעלה על דעת הנשיא להיעתר.

כל זה לא אומר שאין ממש בטענות מסוימות של נתניהו ותומכיו. גם בנוגע לחקירות שנוהלו כנגדו וגם באשר להשוואה שבין נוקשות ההתנהלות כלפיו אל מולו הסלחנות המפליגה מול חשודים נשואי פנים מהעבר: מאהוד ברק ועד עזר ויצמן, משרון ועד רבין. וברור גם כי מי מחוקרי נתניהו, בהובלת פרקליט המדינה דאז שי ניצן, חצו קווים אדומים, לכאורה גם פליליים. את אלו צריך לחקור ולהעמיד לדין, למשל את מי שאחראי לסחיטה באיומים כנגד ניר חפץ, במסגרת תרגיל "הידידה" שביצעו לו במהלך מעצרו.

גם המשפט שניהלה התביעה נגד נתניהו לוקה באסטרטגיה עקומה, כנראה מגמתית. במקום להתמקד בתיק 1000, שהחשד האמיתי שטמון בו הוא שוחד, והראיות המוצקות שבו ממש לא מצביעות על "מתנות", ניסו לייצר הלכות משפטיות מהפכניות דווקא בעניינו של ראש ממשלה מכהן, בתיקי 2000 ו-4000.

כל זה מחייב לנסות להגיע לעסקת טיעון, ואכן, הגישור הפלילי שאליו מכוון הנשיא היא כלי נכון ואפקטיבי להשגתה. אבל, גם עסקת טיעון היא עסקה, שמטבעה שני הצדדים נותנים ומקבלים, לא רק צד אחד נכנע ומתקפל. במסגרת עסקה, נתניהו ייאלץ להודות במרכיבים מסוימים ולשאת בתוצאות. בניגוד לדרכו הוא יידרש לקחת אחריות כלשהיא כדי שגישור שכזה יצליח ותושג נוסחה שתשחרר אותו - את כולנו.