אחד הסימנים המדאיגים של הקיטוב המעמיק הוא אובדן האמון בשיקול הדעת המקצועי. יותר ויותר ישראלים רואים בצד האחר יריב פוליטי שמניעיו פסולים מראש, מהדהדים בקבוצות סגורות את צדקת המחנה שלהם, ומפרשים כל החלטה כ"ניצחון" או "תבוסה". כל הכרעה של גורם שיפוטי או של שומר סף נתפסת מיידית כחלק מקרב פוליטי, ולא כתוצר של בחינה מקצועית.
באופן אירוני, יחס זה לא מאפיין רק את תוקפי מערכת המשפט, אלא לעיתים גם את אוהדיה. אבל דווקא פסק הדין בפרשת הפצ"רית לשעבר מזכיר שיש ערך למקצוענות ולמבט ענייני על החוק, וכשמביטים בעיניים משפטיות בשלוש הקביעות המרכזיות שבו - הן מובנות מאליהן.
ראשית, פסילת היועמ"שית מליווי ההליך, ואף ממינוי המלווה, ופסילת בכירי הפרקליטות: היועמ"שית היתה מעורבת בגיבוש עמדת המדינה, ייתכן שהוטעתה על ידי הפצ"רית, והיא עשויה להידרש למסור עדות. גם בכירי הפרקליטות היו מעורבים בשלבים שונים, ולכן אין הם יכולים לפקח או למנות - כלל יסוד של ניגוד עניינים ואמון ציבורי.
שנית, בנסיבות שבהן נוצר ואקום ניתן לאפשר לשר למנות מלווה, עובד מדינה, בכפוף למגבלות. זו לא "השתלטות פוליטית", אלא יישום של מסלול חירום שהחוק עצמו מתווה. ושלישית, השופט בדימוס אשר קולה לא יכול לכהן בתפקיד, כי נציב תלונות הציבור מנוע מלשאת בתפקיד נוסף כזה. לא בשל דעותיו, אלא כי לשון החוק לא מאפשרת זאת.
הסכמה עדיפה על הכרעה
לנוכח בהירות ההכרעות, עולות השאלות כיצד שני הצדדים החמיצו מסקנות כה פשוטות, כיצד היועמ"שית סברה שתוכל ללוות את החקירה ולהמשיך להתעקש על זכותה למנות מלווה, וכיצד השר הופתע לגלות שמועמדו כלל לא כשיר לפי החוק?
התשובה נעוצה בתיבות התהודה. מצד אחד, כל ביקורת על היועמ"שית זוהתה כ"התקפה על שלטון החוק". מהצד השני, כל סמכות שניתנה לשר נתפסה כ"החזרת המשילות". בתוך הדהוד כזה, קשה לראות את הפשטות המשפטית - ניגוד העניינים מצד אחד, והחסם החוקי מהצד האחר - והמציאות כולה מוצגת כמאבק מחנאי.
ניתן להבין את מצוקת היועמ"שית, הרואה עצמה כמגינה על שלטון החוק, אך דווקא במצב כזה נדרשת היצמדות לסטנדרטים מקצועיים. באותה המידה, חשוב שגם תומכי מערכת המשפט לא ייגררו לרטוריקה מחנאית: שופטי ההרכב אינם "שמרנים" או "נאמני השר", הם פשוט שופטים מקצועיים, וההגנה על המערכת צריכה להישען על איכותה, ולא על שיוך פוליטי.
ובכל זאת, גם לאחר הכרעה מקצועית, ברור שפשרה היתה עדיפה. השופטים עצמם ציינו שבמצבים כה רגישים, הסכמה עדיפה על הכרעה שיפוטית. לו היתה מושגת, ניתן היה למצוא פתרון כמו מינוי שופט פלילי בכיר בדימוס. פסק הדין מזכיר שהחלופה לקיטוב אינה כניעה למחנה מסוים, אלא חזרה למקצוענות וליכולת להגיע להסכמות - גם כשהמציאות סוערת.
הכותב הוא ראש מרכז מנומדין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו