תחנוניה של השופטת יעל וילנר להגיע לפשרה לא נשמעו באוזניהם של יריב לוין וגלי בהרב-מיארה. השניים התבצרו בעמדותיהם והתוצאה: פסק דין תקדימי, הישג משמעותי לשר המשפטים, אך כזה שעשוי לפתוח פתח מסוכן בעתיד.
הסוגיה שהייתה על הפרק היא פשוטה: האם הסעיף שבחוק שירות המדינה שמאפשר לשר המשפטים להטיל על עובד מדינה תפקיד כאשר בעל תפקיד נמצא בניגוד עניינים, חל גם על היועמ"שית כמי שעומדת בראש מערכת אכיפת החוק בישראל - ובפרט כאשר מדובר בחקירת פרשה מתנהלת.
התשובה החיובית לשאלה הזאת לא מובנת מאליה. במדינה דמוקרטית פוליטיקאים לא מתערבים בחקירות פליליות שמתנהלות. נקודה. תהיה זהותו של הפוליטיקאי אשר תהיה - לא ראוי שיבחר מי ינהל חקירה פלילית מתנהלת.
ואכן, לאורך ההליך נראה ששופטי ההרכב עצמם ביקשו להימנע מהכרעה עקרונית בשאלה. השופטים הבהירו לצדדים: לשניכם יש קושי משפטי - ללוין אמרו - יש בעייתיות בכך שהוא, כפוליטיקאי, ימנה את מי שיחקור. מנגד, בהרב-מיארה לא יכולה למנות את מי שיחקור - השופטים הבהירו כי הם רואים קושי בכל צמרת הפרקליטות ובסביבתה.
השופטים הציעו מינוי של שופט מחוזי מכהן או שופט עליון בדימוס, קראו לצדדים "לממש את אחריותם הציבורית" - ולמרות שמדובר בסיטואציה שבה האינטרס הציבורי זועק לשמיים להשיב את אמון הציבור ולהגיע לפשרות והסכמות, כל צד נותר נעול בעקשנותו.
אחת הנקודות המרכזיות שהקשו על הפשרה - ההתעקשות הבלתי מוסברת של לוין על השופט בדימוס אשר קולה. למרות שהשופטים הבהירו כי החוק אינו מאפשר לו לקבל תפקיד נוסף בשל תפקידו כנציב תלונות הציבור על השופטים - לוין לא היה מוכן לוותר על הגורם שהוא מינה.
הדרך של לוין, או כלום
עולות תהיות למה דווקא הוא? האם חסרים עובדי מדינה מוכשרים נוספים שלוין יכול היה למנות כדי להגיע לחקר האמת? ונראה שהתשובה היא העקשנות שמאפיינת את לוין - אם לא בדרך שלו, אז כלום.
במהלך הדיון, השופטים אמרו בפירוש: אם לא תגיעו להסכמה, אנחנו נבחר את מי שילווה את החקירה - אבל הכף נטתה לטובת לוין והם הכירו בסמכותו בחוק לבחור בעצמו את הגורם שיפקח על החקירה.
בהקשר הזה, היה רגע אחד במהלך הדיון שבו ניסה עורך דינו של לוין להעביר מסר הרתעתי לשופטים - לוין לא מוכן שיהיה שוב מצב שבו בג"ץ לוקח את סמכויותיו בצו (התכוון כמובן לצו שקבע כי עליו לכנס את הוועדה לבחירת שופטים לבחירת נשיא קבוע לבית המשפט העליון). ולמרות שוילנר עצרה אותו מיד מלטעון לכיוון הזה - המסר היה ברור לכל הנוכחים באולם.
אי אפשר להתווכח על כך שמדובר בהישג ברור לשר המשפטים. הוא קיבל אישור לסמכות שלו להעביר את הפיקוח על חקירת הפרקליטה הצבאית לשעבר והדלפת הסרטון מבסיס "שדה תימן" מהיועצת המשפטית לממשלה, לגורם חיצוני שהוא יבחר. ובכלליות - פסק הדין נתן חותמת לכך שבנסיבות חריגות, הוא מוסמך להעביר את סמכותה, גם אם היא עומדת בראש מערכת אכיפת החוק.
התקדים, ההשלכות והאגו
למה זה יכול להיות תקדים מסוכן? הנה הבעיה המרכזית: מהן נסיבות "חריגות ונדירות"? פסק הדין קובע ארבע מגבלות על הפעלת הסמכות, אך המושג עצמו נשאר מעורפל. היום זו הפרקליטה הצבאית שהודתה בהדלפה ושקרים לבג"ץ, מחר זה יכול להיות משבר אחר, "קיצוני ונדיר" שלא חסר בנוף הישראלי לצערנו.
כל הסאגה הזו הייתה יכולה להימנע לו בהרב-מיארה הייתה מודיעה כי היא מסירה את ידיה מהפרשה מיד.
שכן מבלי להטיל בה דופי, וגם אם תפקיד היועצת המשפטית בחקירה משטרתית הוא ממילא לא דומיננטי - היא עשויה להיות מי שתיתן עדות בפרשה, או גורמים תחתיה. ראוי היה שתעשה זאת קודם, לא רק כדי למנוע את הסאגה בבג"ץ, אלא גם למען אמון הציבור.
דווקא בפרשה שכל כך מטלטלת את אמון הציבור הייתה הזדמנות נדירה לשני הצדדים לקחת אחריות לידיים, לשים את האגו בצד ולהראות שגם בעיצומו של ויכוח קשה - אפשר להגיע להסכמות. במקום זאת, קיבלנו תקדים שעשוי לשמש בעתיד בדרכים שקשה לחזות. ראוי לציין גם שכל מינוי שלא יעמוד בדרישות של לוין יגיע שוב לדיון בבג"ץ. בנוסף, ייתכן ותוגש בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו