מרד בחסות היועמ"שית: עוד סיבה לשנות את כללי המשחק

חוק העונשין - החוק הפלילי המרכזי, מטפל בצורה נרחבת במציאות הנוכחית. סעיף 152 לחוק אוסר התקהלות אסורה והתפרעות, וקובע שדינה שנתיים מאסר. סעיפים 153 עד 155 קובעים חמש שנים למי שמסרב לציית להוראה חוקית לפיזור התקהלות.

ולפי סעיף 275 – דין מי שמפריעים לשוטרים במילוי תפקידם, למשל בעת פיזור הפגנה בלתי חוקית, שלוש שנים. וכאשר מדובר ב"התפרעות שסופה נזק", למשל הצתת הפחים והמכוניות השבוע, סעיף 157 לחוק נוקב שבע עד עשר שנות מאסר. והכי חמורה היא הנחת "דבר" על נתיב תחבורה - למשל, הצתת צמיגים על כביש 1, תוך סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה. העונש - 20 שנות מאסר.

אפשר בהחלט לגלות הבנה למחאות נגד הממשלה, אבל לא ניתן להתווכח לגבי העובדה שהחוק איבד משמעות כאשר מדובר בהפגנות מצד מסוים של המפה. ברור גם שהמחוקק לא חוקק סעיפי חוק מתוך כוונה שהם יישארו על הנייר בלבד, כיוון שאין מחאה אפקטיבית ללא הפרעה לסדר הציבורי, כפי שטענה היועצת גלי בהרב־מיארה.

החוק בישראל, כמו בכל מדינה דמוקרטית בעולם, מבין את הדיאלקטיקה השוררת בין חופש הביטוי וזכות המחאה לבין השמירה על הסדר הציבורי. ואכן, המחוקק לא התכוון לאכיפה דיקטטורית וברוטלית, כמו זו שננקטה בידי היועץ המשפטי מני מזוז, שי ניצן והמשטרה, בדיכוי המחאה נגד "ההתנתקות".

יש דרך סבירה שמגלה הבנה ומאפשרת מחאה, אבל לא כרוכה בצפצוף מוחלט על הקודקס הפלילי, במטרה לסייע למתנגדי הממשלה. זו דרך שמקצה מקום להפגנות חוקיות, גם נרחבות, אבל לא מאפשרת ל־20 חוליגנים לחסום את איילון למשך שעה וחצי, ללא תגובה. לא מקנה לעשרה קנאים זכות להבעיר צמיגים על כביש 1 או לחסום את הכנסת. זו גם דרך שמחייבת להעמיד לדין את מי שנתפס, במיוחד אם הוא הפר את החוק בבוטות ובאופן שיטתי.

הדרך הזו גם לא מאפשרת הבלגה מול עבירות נוספות, כמו ההמרדה שנדונה בסעיף 133 לחוק העונשין, ודינה חמש שנות מאסר. למשל, כאשר עוסקים במעשי המרדה לכאוריים נוסח אהוד ברק ודומיו, שמטיפים להפרת חוק שיטתית, כנתיב מכוון להפלת השלטון הנבחר. וחשוב להבין עד כמה עמוק ליקוי המאורות של היועצת ומערכת האכיפה - כי אפילו תפיסת המרי האזרחי הבלתי אלים, שמבוססת על הפרת חוק המונית, אינה מבקשת פטור מאכיפת החוק.

המריין האזרחי, מסוקרטס ועד מרטין לותר קינג, בונה על כך שיעמידו אותו לדין ויענישו אותו, מתוך תקווה שכך יצליח לחולל שינוי חברתי. מכאן, הקריאה להפרת חוק גורפת ושיטתית במטרה להפיל את השלטון ללא כל סנקציה, היא פשוט מרד. וכאשר הממונים על האכיפה משתפים פעולה - בחוסר מעש, הם לוקחים חלק במרידה.

חבלה ביחסי החוץ של המדינה

ואגב, ההתעלמות מחובת האכיפה מפליגה גם לעבר הפגיעה השיטתית ביחסי החוץ של המדינה. לפני כמה שבועות התפטר שר החוץ ההולנדי, קספר ולדקאמפ, אחרי שהממשלה שלו סירבה לקבל את דרישתו להטיל סנקציות על ישראל. בראיון ל־N12 הוא סיפר כי הדרישה להטיל סנקציות נבעה מכך שהוא "הושפע עמוקות" ממכתב שפרסמה תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל". מכתב שבו קראה שורה של בדימוסים לממשלות ולגורמים זרים להכתיב לממשלה את עצירת המלחמה בעזה.

סעיף 121 (ב) לחוק העונשין עוסק ב"פגיעה ביחסי חוץ" וקובע כי דין "העושה מעשה עבירה בכוונה להזיק ליחסים בין ישראל לבין מדינה, ארגון או מוסד" בינלאומי - עשר שנות מאסר.

באחרונה, הניסיונות להזיק למדינה כדי לשנות את דרכה של הממשלה או להפיל אותה, הפכו למעשה של יום־יום. ראשי ממשלה ובכירים לשעבר, שלא לדבר על עיתונאים ועל אקדמאים, פונים החוצה ומאשימים אותנו במעשי זוועה כוזבים, דורשים שיטילו עלינו סנקציות. מדובר בנורמה שדורשת גינוי והוקעה ציבוריים נרחבים, אבל היא גם בלתי חוקית בעליל ולא נתקלת בכל תגובה מרשויות אכיפת החוק.  

פיאסקו היועצת

לשיתוק של גורמי האכיפה, שלא לומר שיתוף הפעולה עם מפירי החוק, אחראית בעיקר היועצת המשפטית - בהרב־מיארה. אבל חשוב לשים לב שהיא פועלת גם נגד הכרעות סופיות של בג"ץ.

למשל, אפרופו הוויכוח עם השר לביטחון לאומי בנוגע לקביעת מדיניות המשטרה בעניין ההפגנות - בג"ץ הכריע לפני כשנה בעתירה שבה טיפלתי מטעם השר, בניגוד לעמדת היועצת. הוא קבע כי התיקון לפקודת המשטרה תקף, כאשר השר הוא שקובע את מדיניות המשטרה. עמדת היועצת, שהצטרפה לעותרים, נדחתה ברוב של שבעה נגד שני שופטים. ועדיין, היא בשלה - עכשיו תוך התעלמות מבג"ץ.

המציאות המוזרה הזו רק מחדדת את הכישלון המוחלט של הממשלה והרוב בכנסת. השבוע הוציא בג"ץ צו על תנאי כנגד החלטת הממשלה לפטר את בהרב־מיארה, כיוון שהממשלה כלל לא הגישה תשובה לעתירה שהוגשה נגד הפיטורים.

על הדרך, השופטים לא התייחסו לעצם הפיטורים, אלא רק לדרך העקומה שנקטה הממשלה בהליך עצמו. והקואליציה, במקום לחוקק או לפטר את היועצת הסוררת בדרך המלך - בצדק, העדיפו להסתפק בהבעת מחאה. מחאה במקום לחוקק ולשלוט. והחוק, הוא ימשיך להיאכף באופן סלקטיבי ופוליטי, עד שתקום ממשלה בעלת תבונה ולגיטימציה, שגם יודעת לשלוט.

מי זה אביגדור קהלני

עובדי משרד מסוים פגשו השבוע במקום ציבורי, במקרה, את אביגדור קהלני. אחד מהעובדים היה יהודי חרדי - בעל מקצוע חופשי והשכלה אקדמית. והנה, כשנשאל אם הוא יודע מי הוא קהלני, הוא הודה שאין לו מושג: לא עוז 77, לא קרב עמק הבכא, לא גיבור ישראל מהקרב ההרואי בצפון הגולן ביום הכיפורים.

האיש הספציפי יעשה מן הסתם שיעורי בית, אבל למערכת החינוכית והחברתית שבה הוא צמח וחי זה לא ישנה דבר. לא תהיה לחברה החרדית המנותקת ולנו תקנה, אם הם לא ישתנו מהיסוד; אם הם לא יחנכו, בין היתר - להכיר ולהוקיר את הגיבורים שלנו. כי ציבור ישראלי־יהודי שלא מכיר את קהלני, טרומפלדור, יוני נתניהו וארנון זמורה, הוא לא חלק מאיתנו. זה הרבה מעבר לנשיאה בנטל - חלק מהשותפות באתוס, בחברה, במשפחה.

מרבים לדבר על גיוס לצבא, על עבודה ואפילו על לימודי ליבה, אבל הניתוק התרבותי־מנטלי המכוון של החברה החרדית - הסירוב להתחבר לעולם המושגים הערכי שלנו שנמצא מעבר למחלוקות, משמיט את הקרקע המשותפת. זהו עוד היבט שממחיש עד כמה כללי המשחק חייבים להשתנות - מייד, מהיסוד.

לימודי ליבה, שירות בצבא, עבודה, עולם המושגים של הביחד - הכל. ומי שיסרב להיות חלק מאיתנו, שלא יצפה לקבל דבר מהמדינה ומאזרחיה האחרים. לא תמיכות, לא מקומות עבודה, לא פטורים וסובסידיות, וספק אם זכות בחירה.