״זה הגוף שלו, חלק מהצוואה שלו": זעקת ההורים השכולים על חוק קצירת זרע

"הכל מתחיל מהדפיקה הנוראית בדלת, הרגע שבו חרב עליך עולמך. ואז במשך 24 שעות יש לך כל כך הרבה החלטות לקבל: איפה לקבור, מתי לעשות הלוויה, לכתוב הספדים, מלא אנשים בתוך הבית, המולה ובלגן. אתה לא מבין איפה אתה נמצא ומה קורה סביבך - ואז באים אליך ואומרים: תרצו לקצור זרע? כן או לא? יש עניין של טיימינג, צריך לקבל החלטה עכשיו", מתאר איציק בונצל, אביו של עמית בונצל ז"ל, לוחם בסיירת הצנחנים שנפל בקרב במרכז רצועת עזה.

הדילמה שבפניה עמד איציק אינה חריגה. מאות משפחות, שהפכו לשכולות מאז תחילת המלחמה, נדרשו לחשוב במהירות על הנושא בשעתן הקשה ביותר, וברגע שהתאפשר - לקבל החלטה לשמור את האופציה ולקצור את הזרע. ומה בנוגע לשימוש בזרע? אף שהמדינה מאפשרת את הקצירה, אין הסדרה ברורה בנוגע לשימוש בזרע. המשמעות: כדי להשתמש בזרע נדרש מאבק.

קצירה כן, שימוש - אולי

רקע קצר: בחוק קיימת לאקונה, והעניין מוסדר בהנחיות היועצת המשפטית לממשלה. על פי ההנחיות, השימוש בזרעו של המת שנקצר דורש אישור של בית המשפט לענייני משפחה, שאמור להתחקות אחר רצונו של המנוח בהמשכיות. ההנחיות מבחינות בין המעמד של בני זוג לבין זה של ההורים: לגבי בני זוג קיימת הנחה שהבאת ילדים לעולם עולה בקנה אחד עם רצונו של הנפטר, בעוד שלגבי ההורים נדרש להוכיח במפורש כי זה היה רצונו. ככל שהנפטר היה צעיר יותר, קשיי ההוכחה גדלים: איך מוכיחים רצון להקמת משפחה ולהמשכיות של צעירים בני 19 ו־20 שנקטפו בטרם עת ועוד לא התחילו לחשוב על חייהם הבוגרים?

זו בדיוק הבעיה של שלושה הורים שכולים שהסכימו לספר על הקושי ל"ישראל היום": סמדר טל, שאיבדה את רועי (בן 19 במותו), מירב סודאי שאיבדה את סהר (20), וכאמור איציק בונצל ששכל את בנו עמית (22).

"סהר נפל במשימה ערכית להחזרת החטופים", מספרת מירב, דמעות בעיניה. "אמרתי לו: 'אתה חודשיים לפני שחרור. אולי לא תיכנס למשימות מורכבות?', אבל הוא לא חשב פעמיים. הוא נפל חודשיים לפני גיל 21. ילד! בגיל הזה לא שואלים על המשכיות ועל משפחה וילדים. אבל מי שהכיר אותו ידע כמה המשפחה היתה עבורו ערך עליון. הוא תמיד אמר לי שכל דבר יקרה בזמנו. 'אמא, אל תדאגי, אני אלמד ואני אביא גם משפחה וילדים'. תמיד אמרנו במשפחה שהוא יהיה אבא מדהים, כי הוא היה כל כך ערכי, אבל ברור שלא היתה לו בגיל הזה צוואה כתובה בנושא הזה".

"רועי היה ילד קסם, מלח הארץ", מצטרפת סמדר. "ילד שמאוד אהב את המדינה, אהב את הטבע. אצל רועי זה לא היה אולי ולא בערך - זה היה ברור שהוא יקים משפחה, כי זה ממש היה חלק מהאישיות שלו, רק לא היה ברור מתי, כי הוא היה רק בן 19. הוא היה אח כל כך מסור לאחים שלו, סוג של אבא עבורם. החלום שלנו הוא להחזיר חלק מהניצוץ שלו חזרה לעולם".

בשנים האחרונות הונחו על שולחן הכנסת כמה הצעות לחוק ההמשכיות, שמבקשות להסדיר את השימוש בזרעו של אדם שנפטר. ההצעה האחרונה מבקשת לאפשר להורים שימוש בזרע אם הנפטר מינה אותם בהנחיות בכתב, באמצעות "אם עתידית" ובאישור בית המשפט. אולם לאור מחלוקות, בעיקר מבחינה הלכתית, נראה שבכנסת לא ממהרים להסדיר את הנושא.

אתגר שאינו סובל דיחוי

נוסף על השאלה ההלכתית והשאלה הרגשית יש גם אתגר מעשי דחוף: ככל שחולף הזמן מרגע הקצירה, איכות הזרע מידרדרת ויעילותו פוחתת. הזמן המומלץ לשימור הוא כחמש שנים, שכן מומחים מעריכים שלאחר מכן יש קושי בשימוש בזרע. "אם לא יסיימו את החקיקה ואם לא יקדמו את זה אנחנו עלולים למצוא משפחות שכן ירצו להשתמש בזרע אבל הוא לא יהיה פעיל ואי אפשר יהיה להשתמש בו", אומר איציק בונצל. "אנחנו במרדף נגד הזמן. בני עמית חתם על כרטיס אדי, כלומר הוא לא כתב איזה איברים לתת ואיזה לא. כל הגוף, כולל הזרע, הוא חלק מהגוף שלו. זוהי צוואתו. הזילות בכבוד המשפחות היא שאנחנו צריכים להתחנן, אחרי מה שעברנו, לכתת רגליים לחקיקה".

לשיחה מצטרפת עירית אורן־גונדרס, מייסדת ויו"ר עמותת "אור למשפחות", שנאבקת על חוק ההמשכיות זה יותר משמונה שנים ומלווה את המשפחות השכולות. "הזעקה הזאת אינה סתם. הדבר דחוף ואי אפשר לחכות כל הזמן לפגרות של הכנסת. יש הרבה משפחות שרואות בזה נחמה, והזמן כבר נגדנו. כל פעם מבטיחים הבטחות, ואז הממשלה נופלת. בממשלה הקודמת העברנו את החוק בקריאה ראשונה וכיום זה תקוע.

"מה שקורה כיום הוא שאישה שיש לה תקציב וכוח נותנת 300 אלף שקל לעורך דין והוא מצליח להוכיח בבית המשפט את רצון הנפטר. אבל לא כל אמא מסוגלת לזה, לא רגשית ולא כלכלית. למה צריך כל כך הרבה כסף כדי להוכיח את רצון הנפטר? כשהוא נהרג כדי להגן על המדינה אף אחד לא שאל שאלות".

"לא חובה, אפשרות"

איציק עומד על ניואנס חשוב: "זה לא חוק מחייב, זה חוק שמאפשר אופציה ובחירה כמו כל בחירה אחרת במדינה דמוקרטית, ולכן לא צריכה להיות בעיה בחקיקה הזאת. איש הטוב בעיניו יעשה, ולא צריך להתערב לנו, למשפחות השכולות, ולמי שנתן את כל־כולו למדינה".

מירב מצידה דוחה את הטענה לאנוכיות שמושמעת כלפי ההורים. "אני לא חושבת שזה אגואיסטי מצידנו, להפך: אגואיסטי לא לאפשר לנו להמשיך את הילד שלנו. זו חובה לאפשר לנו.

"המטרה שלנו אינה להחזיר את סהר חזרה, אלא להמשיך את דרכו. אני רוצה להיות סבתא, שתהיה לו אמא שתגדל אותו, להיות משפחה. זה לא כדי לרפא את הכאב, אבל אם יש אופציה, אז היא לצד - כמו שאנחנו חיים לצד הזיכרון. זה לא ימלא את החלל של סהר. סהר תמיד יהיה איתנו, לצערנו, בצורה אחרת".

"לא חוק נגד מישהו"

סמדר: "הצעת החוק צריכה להיות בקונצנזוס. הצעת החוק הזו נגד מישהו היא רק בעד. רועי שלי היה מלח הארץ, מלא שמחת חיים, כל כך הרבה תחביבים, כל כך הרבה כישרונות. מה יכול להיות פה רע בתוך המתכון הזה? במקום תרומת זרע אנונימית, לקבל תרומת זרע של ילד כזה מוכשר, גיבור, מוצלח.

"אם רועי היה ממשיך את החיים ולא היה נהרג בעזה, הוא היה מקים משפחה - זה ברור לנו. תמיד ישאר לנו חור בלב, אבל נכדים בדמותו, משהו קצת מקווי אופיו והמראה שלו, יכניסו לנו ניצוץ של תקווה הביתה, והוא יגדל בבית עוטף ואוהב. אני יודעת שזה מה שרועי היה רוצה".

איציק מבקש להבהיר את המורכבות. "ההחלטה הזאת הרת גורל", הוא אומר. "זה לא משהו שאפשר להתחרט עליו אחר כך. זו החלטה מאוד מורכבת, ולכן אני מדבר כל הזמן על לאפשר את האופציה - לא לכפות, אלא לאפשר". לדבריו, יש גם סיכונים. "ילד כזה יכול לגדול אצל אמא שיום אחד תתעורר ולא תסכים לשתף פעולה עם הסבא והסבתא", הוא מדגים. "בתי המשפט לענייני משפחה מלאים בבעיות כאלה. הורים צריכים להבין שהאחריות על הילד מוקנית לאותה אמא שתביא את הילד לעולם". אולם למרות הסיכונים האלה, האפשרות צריכה להתקיים. "על אף שאנחנו כמשפחה כנראה לא נלך לכיוון הזה, האופציה חייבת להינתן לכל משפחה ומשפחה להחליט לפי השיקולים שלה, אם היא לוקחת את הסיכונים".

"צריך להיות עם לב פתוח"

"צריך להיות עם לב פתוח", מבקשת מירב לומר למקבלי ההחלטות. "אנחנו נמצאים בסיטואציה חסרת תקדים - מאות חיילים, מלח הארץ, הקריבו את חייהם למדינה".

סמדר: "אלה לא משפחות עם תעצומות נפש להתחיל מאבקים משפטיים של שנים. אנחנו רוצים שזה יגיע לחקיקה כדי שנוכל לקבל את ההחלטה - כן או לא. יש לנו המון מחשבות, אבל שתהיה לנו את האפשרות. לא להכניס אותנו למצב שגם איבדנו את הבן וגם נצטרך להתחיל שנים של מאבקים משפטיים".

ואיציק מסכם בנחישות: "אני אומר גם למחוקק וגם לעם ישראל: המשפחות השכולות הן לא רק דקה דומייה. זה לא מתחיל ומסתיים באותה דקה שכולם עומדים ומתייחדים. המשפחות השכולות צריכות לקבל את מרב הזכויות".