האם יישוב רשאי להכריז על צביונו הדתי או יותר נכון, על צביונו החילוני? זו השאלה המשפטית שעמדה במרכז עתירה שנדונה בבית המשפט העליון.
לאחר מאבק משפטי ממושך בשלוש ערכאות, דחה בג"ץ ברוב דעות עתירה של שבעה תושבי היישוב ניל"י שביקשו להסיר משלט הכניסה ליישוב את המילה "חילוני". השלט, הנושא את הכיתוב "ניל"י - יישוב קהילתי חילוני", מוצב בכניסה ליישוב מאז 2011.
נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק עמית, שכתב את פסק הדין הקובע, פסק כי הצבת השלט נעשתה במסגרת סמכותה החוקית של הרשות המקומית. "הסמכות להציב שלט בכניסה ליישוב טומנת בחובה את האפשרות לציין בו פרטים נוספים הקשורים ביישוב", כתב הנשיא.
הנשיא עמית הדגיש כי העתירה "אינה נוגעת למתן שירותים מוניציפליים, מניעה או הגבלה של שירותי דת, גישה לשירותי דת, או מניעת זכותם של מי מתושבי היישוב לחיות ולנהוג לפי צו אמונם ומצפונם". לדבריו, "מדובר בשילוט המהווה הצהרה כללית על אופיו של היישוב. כשילוט בעל אופי דקלרטיבי, אין לראותו כמדיר אוכלוסייה כלשהי".
הנשיא ציין כי פרקטיקה מוכרת היא שיישובים רבים בארץ מזהים עצמם בהתאם לצביון היישוב, לרבות בהיבטי דת. "באתר המרשתת של המועצה האזורית מטה בנימין עצמה ניתן למצוא סיווג של יישובים כ'קהילתי דתי', 'קהילתי חילוני', 'קהילתי דתי תורני' או 'חרדי'", הוא הוסיף.
לעומתו, השופט אלכס שטיין הביע דעת מיעוט נחרצת וסבר כי היה מקום לקבל את העתירה.
"לטעמי שלי, שלט זה אינו מספר סיפור של עובדות, אלא מביע עמדה ערכית אודות האתוס או הצביון שהשלטון המקומי ראה לנכון לאמץ ולשוות ליישוב.
בשונה מאנשים בשר-ודם, יישוב אינו יכול להניח על עצמו תפילין או לסרב להניחו; והוא גם אינו יכול להדיר את רגליו מבתי הכנסת או, לחלופין, לבקר בהם בדביקות. במילים אחרות: ליישוב אין מוח ואין נשמה, ועל כן הוא אינו יכול לגבש עמדה תאולוגית כזאת או אחרת, שתהפכו לדתי או לחילוני. האמירה שעל השלט, 'נילי – יישוב קהילתי חילוני', אינה, אפוא, אלא הבעת עמדתו של השלטון המקומי באשר לאורח החיים הדומיננטי, אם לא מועדף, בשטחו". כתב בפסק דינו.
לדבריו, "השאלה היא האם לרשות מקומית נתונה סמכות מכוח הדין להציב שלט אשר מודיע על היותו 'יישוב חילוני'".
השופט שטיין טען כי "באין סמכות פורמלית להציב שלט 'יישוב חילוני' במרחב הציבורי, שלט כזה אינו יכול לעמוד על תלו". לדבריו, סמכויות הרשות המקומית מתמקדות ב"שמירה על הסדר והניקיון בתחום הרשות המקומית וקידום הרווחה של תושביה", ולא ביצירת זהות דתית או חילונית.
השופט שטיין השווה את השלט לשלטים היפותטיים כמו 'יישוב הטרוסקסואלי' או 'יישוב של גברים', וטען כי "אין שום הבדל מהותי בין הדוגמאות הללו לבין השלט 'יישוב חילוני'. לדבריו, "הדוגמאות מדגימות הדרה של אוכלוסיית להט"ב ואוכלוסיית נשים, ואילו השלט 'יישוב חילוני' עולה כדי הדרת האוכלוסייה הדתית-מסורתית".הנשיא עמית התייחס לעמדת המיעוט של שטיין בפסק דינו וכתב כי שלטים ופרסומים בנוסח "יישוב קהילתי דתי" נפוצים בהרבה יותר משלטים המכריזים על 'יישוב חילוני' ולכן אם תתקבל עמדתו, "יישובים רבים המצהירים על צביונם כדתיים ייאלצו להסיר שלטים ופרסומים בנושא", נכתב.
הנשיא עמית סיים את פסק דינו בקריאה לפשרה בין תושבי היישוב: "הבחירה בכלי המשפטי אינה הדרך הנכונה כדי להתמודד עם המחלוקת ועם האתגר שבשילוב אולכוסיות שונות תחת יישוב אחד.. סכסוך בסוגיה מעין זו בין תושבי רשות מקומית ראוי שייפתר בדרך של פשרה ולא בדרך של פסק דין".
היישוב ניל"י הוקם בשנת 1981 על ידי גרעין מתיישבים חילוניים, והיום מונה כ-400 משפחות, רוב התושבים חילונים ומיעוטם דתיים ומסורתיים. במהלך השנים נוצר מתח בין הקבוצות והתנהלו מספר הליכים משפטיים בנושא שירותי הדת ביישוב. העותרים טענו כי השלט מדיר אותם, מעביר מסר שהם "תושבים מסוג ב'" וגורם להם תחושות עלבון והשפלה. הם טענו גם כי הוועד המקומי חסר סמכות להגדיר את זהות היישוב.
המשיבים, לעומת זאת, טענו כי השלט משקף את צביונו החילוני של היישוב מאז הקמתו, ושלא הוכחה פגיעה קונקרטית בזכויות העותרים לקיים אורח חיים דתי.
עו״ד דניאל קניג, שייצג בעתירה את היישוב ניל"י, מסר בתגובה: "פסק הדין שם סוף לתהליך משפטי ארוך אשר התנהל במשך מס' שנים ובמס' ערכאות משפטיות. ישוב ניל"י החל מיום הקמתו בשנת 1981 חרט על דגלו ואף הציג את צביונו החילוני. בו בזמן ולאורך כל השנים מתמיד ומקפיד להעניק לתושביו חופש דת ושירותי דת בהתאם לחוק ואין סתירה בכך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו