"לא ידעתי שהוא תושב שטחים, הוא הציג עצמו כקבלן מלוד": כך טען מעסיק שהואשם בהעסקה והלנה בלתי חוקית של פלשתיני, וזוכה השבוע בבית המשפט השלום, לאחר שהתביעה נכשלה להוכיח שהאיש כי ידע את זהותו האמיתית של העובד.
לפי כתב האישום, האדם העסיק תושב שטחי הרשות הפלשתינית, ללא היתר חוקי למשך יומיים רצופים או יותר, והלינו בביתו יחד עם פועלים נוספים. הנאשם לא הכחיש את ההעסקה וההלנה, אך טען באמצעות עורך דינו מוטי מלניק מהסניגוריה הציבורית שלא היה מודע כלל לזהותו האמיתית של העובד ואף לא התעורר בקרבו חשד שיש לבדוק את מעמדו החוקי.
התביעה הסתמכה בעיקר על עדותו של תושב השטחים עצמו, שטען שהנאשם ידע שהוא תושב שטחים ואף לא ביקש ממנו תעודה מזהה. התביעה ביססה את טענותיה גם על עדות השוטר שעצר את הנאשם, שציין התנהגות מחשידה שלו בעת המעצר.
ההגנה הציגה תמונה שונה לחלוטין של האירועים. לטענת הנאשם, הוא פרסם דרישה לעובדים ברשת החברתית פייסבוק לצורך עבודות שיפוץ בדירה, תושב השטחים פנה אליו והציג עצמו כקבלן מלוד.
הגנה טענה שבכל התקשורת שהתנהלה בין השניים לא התעורר אפילו חשד שיש לברר את זהותו האמיתית של העובד. בנוסף, הסניגור הפנה את בית המשפט למחדלי החקירה הרבים בתיק.
השופט אימץ את עמדת עו"ד מלניק ולאחר בחינה מעמיקה של הראיות. הוא קבע שעדותו של תושב השטחים רצופה סתירות ומעלה קשיים רבים, ולכן אינה יכולה להוות בסיס להרשעה. לעומת זאת, גרסתו של הנאשם נמצאה עקבית ונחושה, וממנה עולה שפעל כמקובל לצורך איתור פועלים לעבודות שיפוץ.
עם זאת, בית המשפט ציין שהיו שקרים מסוימים בגרסתו של הנאשם, במיוחד בנוגע להכרותו עם פאדי והפועלים. השופט הסביר שאמנם שקריהם של נאשמים יכולים לשמש חיזוק לראיות התביעה אם מדובר בשקר ברור וחד משמעי בסוגיה מהותית הקשורה לאישומים, אך במקרה זה לא ניתן לבסס הרשעה על השקרים בלבד או על התנהגות הנאשם כשהגיעו השוטרים לדירה.
השופט הבין את מסקנת התביעה שהשקרים מעוררים תמיהה ומלמדים על ניסיון הנאשם להרחיק עצמו מהעובדים, אך קבע שלא ניתן לפסול את האפשרות שהנאשם פעל מתוך לחץ לאחר שהבין רק באותו רגע שבו השב"ח הסתתר מחוץ לדירה שמשהו אינו כשורה וייתכן שמדובר במי שאין ברשותו היתרים חוקיים.
בית המשפט מתח ביקורת חריפה על התנהלות הגוף החוקר ומחדליו הרבים. בין המחדלים הבולטים שצוינו: פריקת הטלפון הנייד של תושב השטחים לא נבדקה כלל בשלבי החקירה או על ידי התביעה, והדבר נעשה רק במהלך שמיעת הראיות ולבקשת הסניגור. מחדל זה והמחדלים הנוספים שלא פורטו בהכרעת הדין העלו קשיים משמעותיים בהוכחת האישומים.
השופט דחה במפורש את הטענה שהנאשם "עצם את עיניו" ונמנע מלברר את זהותו האמיתית של העובד. הוא הבהיר שלו הייתה התביעה מוכיחה, ולו באמצעות "בדל של ראיה", שמלכתחילה קינן או אמור היה לקנן בלב הנאשם החשד שהשב"ח הוא תושב שטחים והוא נמנע מלבקש ממנו להראות היתרים, ניתן היה לקבוע שעצם את עיניו.
זה היה מספיק לביסוס היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירות. "אך לא כך במקרה דנן. לא הוכח, ולכל הפחות קיים ספק סביר בהקשר זה", קבע השופט ובסופו של דבר זיכה בית המשפט את הנאשם מחמת הספק, תוך קביעה חד משמעית שהתביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את העבירות המיוחסות לו מעבר לכל ספק סביר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו