אפקט מצנן: נדחתה תביעת לשון הרע שהגיש שוטר נגד מתלונן על הטרדה מינית

מה שהתחיל כמעצר שגרתי של רוכב אופנוע שחרג ממהירות המותרת, הפך לסיפור מורכב של האשמות הדדיות, תלונות למשטרה, חקירה במחלקה לחקירות שוטרים ותביעה שהגיש השוטר נגד האזרח. בסופו של דבר, השופטת רונית פינצ'וק-אלט מבית משפט השלום תל אביב-יפו קבעה כי אזרח שמגיש תלונה נגד שוטר בתום לב מוגן מפני תביעות, גם אם התלונה תוכח כמוטעית וחייבה את השוטר בעשרת אלפים שקלים הוצאות משפט.

האירוע שעמד במרכז המחלוקת התרחש כאשר השוטר אלון בדנני עיכב רוכב אופנוע בטענה שנסע במהירות מופרזת של 144 קמ"ש על אופנועו. לטענת השוטר, לאחר שהסביר לנתבע על העבירה, החל זה לשבש את עבודתו ולחמוק מאחריותו. השוטר טען כי הנתבע איים עליו במילים: "דברי הנהג רשמת? על תקיפה מינית רשמת? אני עכשיו מתקשר למשטרה ואומר שתקפת אותי מינית".

רוכב האופנוע אכן התקשר למוקד 100 וציין כי השוטר ביצע בו חיפוש ובמהלכו הטריד אותו מינית. בחקירתו במשטרה תיאר הנתבע: "הוא התחיל עם החיפוש בחלק העליון של הגוף אחר כך הוא הגיע לחלק התחתון של הגוף שלי, נגע באיבר המין שלי ואז אני מרגיש שהוא תופס את איבר המין". לטענתו, השוטר אף שלף אקדח צהוב ואמר לו "תיכף אני יורה בך".

התיק נגד השוטר נסגר כאשר המחלקה לחקירות שוטרים הודיעה כי "הגיעו למסקנה כי אין להעמידו לדין פלילי בשל החשדות שנבדקו וזאת בשל אי אשמה והתיק ייסגר".

לאחר מכן הגיש השוטר תביעה בטענה שהנתבע "שם לו מטרה לעשות כל שניתן כדי להשחיר את פניו, לבזותו, לפגוע בשמו הטוב ובפרנסתו". עוד נטען בתביעה כי התלונה הוגשה בשל רישום הדו"ח, וכי מדובר בתלונה שקרית שפגעה בפרנסתו ובמעמדו המקצועי.

מצדו, הנתבע טען כי התביעה נבעה מטעמי"נקמה" בו, וכי הוא חווה "טראומה קשה ביותר" בעקבות האירוע. עורכי דינו טענו לקיומה של הגנת "אמת דיברתי" וכן להגנות תום הלב, על פי חוק איסור לשון הרע. הנתבע לא הופיע לחקירה במחלקה לחקירות שוטרים, בטענה שמבחינה נפשית לא היה מסוגל להתייצב ולספר את העובדות שוב.

השופטת פינצ'וק-אלט שדחתה את התביעה, הדגישה בפסק הדין כי "מסירת תלונה לפיה אדם עבר עבירה פלילית כלפי אדם אחר, היא על פניה לשון הרע כמובנה בחוק איסור לשון הרע". עם זאת, היא ציינה כי "נוכח האינטרס הציבורי בעידוד זרימת מידע אל רשויות האכיפה, נקבעה לחוק איסור לשון הרע הגנה לנתבע אשר הגיש בתום לב תלונה לרשות מוסמכת".

השופטת קבעה כי במקרה הנדון "לא הוגשה כל ראיה שיש בה כדי לשפוך אור על מה שאירע בעת עיכובו של הנתבע על ידי התובע, מלבד גרסאות הצדדים". היא הדגישה כי "לפנינו למעשה עדות יחידה של בעל דין ובנסיבות העניין לא ניתן להסתפק בעדותו של התובע על מנת לקבוע שעסקינן בתלונת כזב".

בית המשפט קבע כי העובדה שהנתבע ויתר על תלונתו "אינה אלא ראיה נסיבתית לכך שעסקינן בתלונת כזב ואין בכוחה של הראיה הנסיבתית להוות גורם מכריע". השופטת הוסיפה כי "לא ניתן אפוא לשלול את תום ליבו של הנתבע וגם לא ניתן לקבוע כי הוא לא האמין באמיתות תלונתו".

השופטת הזהירה גם מפני "אפקט מצנן" על יכולתם של אזרחים לפנות למשטרה: "כאשר בסופו של דבר בפני ביהמ"ש ישנה גרסה מול גרסה, אין מקום להטיל על הפונה למשטרה להוכיח את תום הלב שבפנייתו". עוד קבעה בפסק הדין כי "מדובר בתוצאת לוואי בלתי רצויה" אם אזרחים יחששו מתביעות בגין פנייה למשטרה.