השחתת זמן: עיכובי התחקירים גורמים רק לאובדן מעט האמון שעוד נותר לציבור במדינה

קמפיין של התנועה לאיכות השלטון נגד מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, שיצא לאחרונה לאור, קורא לו שלא לחבל בחקירת אירועי 7 באוקטובר. הקמפיין הציבורי הזה, שכולל באנרים ממומנים עם תמונתו של המבקר, אולי לא היה מטריד כל כך באקלים המחאתי של ימינו, שבו מתנוססת דמותו של ראש אכ"א על שלט חוצות באיילון. אבל הוא כן מטריד.

במיוחד לנוכח התעקשות גופי הביטחון, בתיאום מופלא עם האופוזיציה וארגוני החברה האזרחית, להקים אך ורק ועדת חקירה ממלכתית שהעומד בראשה ייבחר על ידי נשיא בית המשפט העליון.

גם זה אולי לא היה מעורר אי־נחת אילולא רצף של פעולות שנקטו גורמים אלה נגד מבקר המדינה בפרט ונגד המוסד שהוא עומד בראשו בכלל. אלה כללו התנגדות עיקשת של מערכות הביטחון לאפשר למבקר לעשות את עבודתו, בטענה של סכנה לביטחון המדינה.

אחר כך הגיעו עתירות של התנועה לאיכות השלטון ושל תנועת אומ"ץ (התנועה למען מִנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי), שהובילו להוצאת צו ביניים שהקפיא את הבדיקה על התנהלות צה"ל ושב"כ ב־7 באוקטובר למשך יותר משנה.

את כל זה הכשירה חוות דעת משונה במיוחד של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה, שטענה כי בדיקת התנהלות גופי הביטחון ב־7 באוקטובר אינה בתחום סמכותו של מבקר המדינה. זה אולי מסביר את טענות האופוזיציה שהוטחו בפני אנגלמן בוועדה לביקורת המדינה ביום שני האחרון, לגבי היעדר הסמכות שלו. אנגלמן עצמו הבהיר בוועדה כי "שופטי בג"ץ השיבו ליועמ"שית ששאלת הסמכות אינה נמצאת על הפרק".

מרוץ נגד הזמן

סוגיה נוספת וקריטית במיוחד שמדגישים אנשי מבקר המדינה היא סוגיית הזמן, במיוחד לנוכח העיכובים החריגים בשחרור תחקירי הצבא והקלטות החיילות, ובהשחתת הזמן של ביקורת המדינה.

לפני יותר משנה ציין תא"ל (מיל') איתן דהן, מנהל החטיבה לביקורת מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה, שככל שהזמן עובר כך יהיה קשה יותר לאסוף ראיות ולתשאל את המעורבים במקרה. בסוף דצמבר 2024 הוא כבר הביע חשש מפני שיבוש החקירה בצה"ל. "ככל שעובר הזמן כך דברים מיטשטשים, חלקם במכוון וחלקם לא", אמר.

יובל חיו, מנהל חטיבת ביקורת ממשלה ומוסדות שלטון במשרד המבקר, סיפר בדיון שנערכו עשרות ראיונות עם קציני צבא ונאסף מידע "שאם לא היה נאסף, אף אחד לא יוכל לאסוף אותו", למשל חומרים על מסיבת הנובה.

מעבר לאובדן המידע והמומנטום לביצוע התחקיר - ההשלכות הן אובדן של מעט האמון שעוד נותר לציבור במערכות המדינה. לכן אין זה מפתיע שיותר אנשים מדברים ברצינות על מה שלפני שנה היה נחשב קונספירציה הזויה.

באותו דיון בוועדה לביקורת המדינה אף אחד מהאופוזיציה ומהאזרחים לא התעניין ב־19 הדוחות שהציגו אנשי המבקר בנוגע למחדלים שהובילו לטבח. השאלה היחידה שהופנתה לאנגלמן שוב ושוב היתה: ועדת חקירה ממלכתית, כן או לא? זה קשור באופן ישיר לאותו קמפיין מאסיבי, שלפיו אנגלמן ומשרדו מכשילים ועדת חקירה ממלכתית ושואפים להגן על נתניהו.

לא עזרו כל הניסיונות של אנשי צוות ותיקים (שהיו שם עוד הרבה לפני שאנגלמן מונה), להסביר שבדיקת המבקר אינה סותרת שום ועדת חקירה. להפך, כל החומרים שנאספו יהוו תשתית לוועדה כשתוקם.

ההתעקשות על ועדת חקירה ממלכתית שאת העומד בראשה ימנה נשיא בית המשפט העליון, למרבה הצער אינה מובילה לשום מקום. במקום להגיע לקונצנזוס לגבי אופן הקמת הוועדה ולבחור באופן מוסכם את חבריה, אולי אפילו במשאל עם, ההתעקשות הזאת משתקת את המערכת, מייצרת עימות ושוב מסמנת אנשים מסוימים כלא לגיטימיים. כך, בפועל, דרישה זו כמוה כדרישה שלא לחקור כלל את אירועי 7 באוקטובר. 

הבינוניות היא המצוין החדש

7 באוקטובר היה אירוע קיצוני, שבו המערכות הביטחוניות, מערכות ההצלה וההגנה כשלו באופן חסר תקדים. ככל שנחשף עומק המחדלים, כך נחשפת גם מידת הניוון של מערכות המדינה (השירות הציבורי על כל רבדיו, האקדמיה ועוד).

ההתעקשות על ועדת חקירה ממלכתית שאת העומד בראשה ימנה נשיא בית המשפט העליון, אינה מובילה לשום מקום. במקום להגיע לקונצנזוס לגבי אופן הקמת הוועדה ולבחור באופן מוסכם את חבריה, ההתעקשות הזאת משתקת את המערכת, מייצרת עימות ושוב מסמנת אנשים מסוימים כלא לגיטימיים

אחרי תקופה של ניסיון להבריא את השירות הציבורי מתחלואיו, הכניסה חסרת הרסן של הפוליטיקה אל מערכות אלה החזירה אותן אחורה. המהות של מתן שירות לציבור או הגנה על האינטרס הציבורי שוב אינה הגורם המניע, ולא פעם בכירי המערכות מתפשרים על טובת הציבור למען אינטרסים פוליטיים או אידיאולוגיים. 

חדירת הפוליטיקה למוסדות המדינה לא רק פוגעת באתיות שלהם, היא בעיקר מסד לבינוניות. הציפייה ליישור קו ולהרחקת כל ביקורת לא מאפשרת למוסדות להתחדד, להעמיק, לנהל דיונים אמיצים ולהצטיין. במידה מסוימת המצוינות אף הפכה לגורם מרתיע, משום שהיא מחייבת ויתור על הנטייה לנאמנות שבטית.

אפשר לזהות את התופעה הזאת בקלות במערכת המשפט, שם כבר אין סטנדרטים שבהם צריכים השופטים לעמוד. אפילו החוק הפך גמיש. כך, למשל, טענתה של היועמ"שית בדיון שנערך לפני כשבועיים בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בנוגע לאכיפה בררנית במערכת אכיפת החוק, כי המערכת פועלת "באופן עקבי, מקצועי וענייני ועל פי אמות מידה ידועות וקבועות", אינה תואמת את המציאות, בלשון המעטה.

כך, אין זה מפתיע שכבר בפתחו של אותו דיון היא קבעה ש"אין אכיפה בררנית", ולא חלפו שבועיים עד שבית משפט השלום ביטל את כתב האישום נגד מירב חג'אג', שפי פז ודורון אברהמי, אחרי חמש שנים וחצי של רדיפה משפטית, בשל אכיפה בררנית והגנה מן הצדק. מובן שהתקשורת לא טרחה לעסוק בנושא הזה, תורמת בכך לבינוניות שהיא עצמה חלק ממנה.