מתווה לוין-סער מצדיק חזרה לכיכרות, וצריך להיות מושלך לפח האשפה של ההיסטוריה

הצעתם של שר המשפטים יריב לוין ושר החוץ גדעון סער לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים אינה מפתיעה. לוין יעשה כל מה שיוכל כדי להכפיף את בית המשפט לפוליטיקאים, וסער החליט כבר מזמן לוותר על ערכיו כדי להבטיח את מקומו ליד שולחן הממשלה. אבל אסור שהמבקשים לשמר את מעמדו של בית המשפט, כמאחז האחרון של השפיות הממשלית בישראל, יטעה לחשוב כי מדובר כאן בהסדר סביר. ולא ייצא לכיכרות כדי למחות עליו.

בית המשפט עצמו לא היה מעורב בהכנת מסמך כל כך קריטי מבחינתו. שנית – לשכת עורכי הדין נדרסה ברגל גסה, ונציגיה לא יהיו חברים בוועדה.

וטו פוליטי

במקום שיחושו אחריות מקצועית בפני הלשכה, יהיו עורכי הדין שייבחרו בעתיד על ידי הקואליציה מצד אחד והאופוזיציה מצד שני – נציגיהם של הגורמים הפוליטיים שבחרו בהם.

בחירת שופט לבית המשפט העליון תהיה מותנית בכך שלפחות חבר קואליציה אחד, וחבר אופוזיציה אחד יתמכו בו. משמעות הדבר - בוועדה לא רק ייבחרו חברים מן הממשלה והכנסת, אלא שלנציגים המפלגתיים תינתן גם זכות וטו.

ההצעה להגביל את סמכות בית המשפט העליון בהקשר לביקורת השיפוטית על חוקי יסוד, היא עניין לדיון נפרד, שיש לקיים אותו בלי כל קשר לשאלת ההרכב העתידי של הועדה לבחירת שופטים, אלא אם כן מדובר בכתב עונשין כולל המיועד להחלשת בית המשפט. כאשר יתקיים הדיון (החיוני) בחוק יסוד: החקיקה, יהיה זה הרגע שבו יידון מרחב הביקורת השיפוטית בכל הערכאות.

הפגיעה הקשה של לוין בבית המשפט, העובדה שזמן ארוך כל כך הוא מונע את בחירת שלושת השופטים הנוספים, ומעכב את בחירת נשיא בית המשפט העליון, גורמים לדמוקרטיה הישראלית, המבוססת על הפרדת רשויות, נזק שלא קל יהיה לתקנו.

ישירות לפח

על שותפותו של סער אין צורך להכביר במילים. אבל כל מי שמחפש אחדות ופשרה חייב להתנגד בתוקף למסמך המחליף פשרות בפוליטיזציה מסוכנת של בית המשפט, והמחליף את הסיכוי לבחירה עניינית של שופטים, בבחירה של נציגים פוליטיים מובהקים.

היתרון היחיד של המסמך הוא שהוא נועד לקדנציה הבאה, שבה, סביר להניח, שני החתומים עליו לא יכהנו בממשלה, ואפשר יהיה להשליכו למקום היחיד שאליו הוא צריך להגיע – פח האשפה של ההיסטוריה.