מדברים באותה שפה - אבל לא מבינים זה את זה

טוב עשתה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, שאפשרה לציבור הרחב לצפות בשידור חי בדיוני ביהמ"ש אתמול. טוב עשתה כשגייסה את הרכב השופטים המלא כדי לדון בעתירות חסרות התקדים לפסול חוק יסוד שחוקקה הכנסת. שתי הפעולות האלה מראות על רצון, לפחות מצידה, להפגין חיבור לציבור וקשב לביקורת החריפה שמגיעה ממנו.

אלא שיום הדיונים הארוך חשף את התהום הפעורה בין הצדדים, וגם את ההטיה המובנית של ביהמ"ש, שבאה לידי ביטוי עז בהערות השופטים. כי כולם דיברו עברית-משפטית, אבל השפות וההשקפות היו מנוגדות כמרחק השמים והארץ. השופטים, העותרים וגם אנשי היועמ"שית מדברים על "ההקשר הרחב" ועל "דמוקרטיות שמתות לאט", ואילו נציגי הממשלה והכנסת משיבים כי אלה תרחישי קיצון שלא עולים על דעתו של איש.

אל מול טיעונם המרכזי, "בג"ץ לא יכול לפסול חוק יסוד", השופטים מגיבים כמעט בתדהמה ולמעשה אומרים שהם-הם שומרי הדמוקרטיה. אלא שבעיני רוטמן, בומבך, ברט וחצי מעם ישראל, תפקיד זה שלקחו על עצמם השופטים, בלי שהוגדר בחוק או בחוקה, הוא עצמו "קץ הדמוקרטיה", ולכן הם מדגישים כי ביהמ"ש פלש למרחבים לא לו, בפרשנות מרחיקת לכת. אז השופטים משיבים שביהמ"ש הישראלי דווקא מרוסן. זה כנראה היה הרגע הקומי של היום הארוך.

שוללים את החוק מהבטן

מה שעוד ניכר משעות הדיון הארוכות הוא ההבדל בין עמדות השופטים. ההערות של עמית, ברק-ארז ואחרים לא הותירו ספק כי הם שוללים את החוק מהבטן, ולא באמת הקשיבו למי שחולק עליהם. מאידך, מהקושיות של סולברג ומינץ עלתה בבירור הבנה לתחושה הרווחת בציבור כי ביהמ"ש הרחיק לכת ועליו לרסן את עצמו.

השאלות של שופטים אחרים היו מאוזנות יותר, אך בידיעת הרקע שלהם ברור שייטו לצד האקטיביסטי. לכן, הרושם הוא שגם אם ביהמ"ש לא יפסול כליל את החוק, הוא לפחות ירסן אותו. ברור שלא תהיה החלטה פה אחד, ומן הסתם התוצאה תהיה תשעה:שישה או אפילו רוב גדול יותר נגד החוק.

וזה בעצם כל הסיפור. במשך 40 שנה דאג אהרון ברק לבנות בימ"ש ומערכת משפטית בדמותו ובצלמו האקטיביסטיים.

היו ויש משפטנים דגולים ששללו את גישתו שהייתה כפולה בכוחניותה – גם בפלישה לתחומי הזרועות האחרות וגם בחסימת מי שלא דגלו בדעותיו. התוצאה היא רוב אוטומטי בביהמ"ש, שעומד ללכת כברת דרך נוספת בהצבת עצמו מעל הכנסת והעם.

או במילים אחרות, אילו ברק ויורשיו לא היו משליטים אג'נדה אחת על הוועדה לבחירת שופטים, הרכב ביהמ"ש העליון שדן בעתירות היה אחר ולכן התוצאה המשפטית הייתה אחרת. כי אין פה צודק ולא צודק, או נכון ולא נכון. יש פה פרצופים שונים ודעות שונות, ומישהו שהחליט שכל הפרצופים יהיו דומים לשלו, ועדיין אינו מוכן לקבל את השונה ממנו.

על כך שביהמ"ש חייב להיפתח יש הסכמה ציבורית רחבה. כזכור, ראובן ריבלין וציפי לבני, חיים רמון ודני פרידמן, גדעון סער ומתן כהנא – כולם צידדו בשינוי יחסי הכוחות בין שלוש הזרועות. למעשה, גם הנשיא הרצוג ויו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ מסכימים עקרונית שהשינוי נחוץ. לכן, השינוי גם יקרה. אם לא כעת ולא בממשלה הזו, אזי על ידי זו שתבוא אחריה.