קילל ערבי שלא עמד בצפירה - ויפצה אותו

בית משפט השלום בנצרת חייב מנהל חנות לפצות ערבי תושב נצרת, לאחר שקילל אותו בגלל שלא עמד בצפירת יום השואה. השופטת  אוסילה אבו-אסעד, קבעה כי סכום הפיצוי שישולם לתובע יעמוד על 15 אלף שקלים, זאת בתוספת הוצאות ושכר טרחה בגובה 7,000 שקלים.

התובע הוא אופטומטריסט במקצועו. בזמן התביעה עבד התובע בסניף של רשת "אופטיקה הלפרין" במתחם "ביג" ביקנעם. הנתבע, אופטיקאי במקצועו, עבד וניהל חנות אופטיקה ממול לחנות שבה עבד התובע. לגרסת התובע, בין שתי החנויות קיימת תחרות עסקית מתמדת.

ביום השואה של שנת 2015 נכח התובע בסניף יחד עם מנהל הסניף, גם הוא בן מיעוטים. לפי התביעה, בעת צפירת הזיכרון החנות הייתה ריקה מלקוחות, והתובע ישב על כיסא בסמוך לחדר הבדיקות בחלק הפנימי של החנות שאינו נראה לעין. מנהל הסניף היה בתוך חדר הבדיקות ואף במסדרון שממול לחנות לא היו אנשים. 

חשש שהנתבע יכה אותו

לטענת התובע, עם סיום הצפירה נכנס הנתבע אל חנותו וללא כל התראה התחיל לתקוף אותו ואת מנהל הסניף תוך שהוא מטיח בהם עלבונות וצועק לעברם בקול רם "אתם לא מתביישים", "אין לכם כבוד", "חסרי כל בושה", "סבתא שלי נפטרה בשואה" ועוד אמרות בסגנון דומה. בתגובה, התובע השיב כי כל האנשים מתים בעולם, וביניהם יהודים ונוצרים, וכפי שהנתבע אינו קם לזכר הנוצרים הרי שגם התובע אינו חייב לקום בעת הצפירה.

התובע מצדו ביקש מהנתבע לסיים את השיחה ולאחר מכן הוא נעמד על רגליו והתחיל לצעוד לכיוון השני, הרחק ממנו. בשלב זה, לפי הנטען, החל הנתבע לרדוף אחר התובע תוך שהוא מגדף ומקלל אותו בקול רם "כלב", "בן זונה" ו"ערבי מסריח". בנוסף נטל הנתבע מחשבון שהיה מונח על הדלפק בחנות התובע ועשה עמו תנועה כאילו הוא עומד להכות באמצעותו את התובע בפניו. 

בשלב הזה התובע ביקש מהנתבע לצאת מהחנות, ואכן הנתבע יצא תוך שהוא ממשיך לקלל ולגדף את התובע באותם ביטויים ואף הגדיל לעשות וקרא לשכנים באמרו "הערבי הזה מתפרנס מאיתנו", "כלב", "בן זונה", "ערבי מסריח".

בעקבות האירוע, הגיש התובע תלונה במשטרה נגד הנתבע, אך בדרכו חזרה לחנות המתין לו הנתבע יחד עם עובדת מטעמו בכניסה למתחם הקניון, וכשהבחין בו שוב חזר על אותן קללות. עוד הוסיף התובע כי באותו יום הוא הבחין בנתבע מסית אנשים נגדו. עוד הבהיר התובע, כי למרות שבעת הצפירה גם החנות וגם המסדרון שממולו היו ריקים מאנשים, הרי שבמהלך האירועים והצעקות של הנתבע עברו הרבה אנשים ושמעו את קללות הנתבע, בהם עובדי החנויות הסמוכות.

"ריב 'בעידנא דריתחא'"

נוכח האמור, הגיש התובע תביעת לשון הרע בסך 100 אלף שקלים נגד הנתבע. התובע טען כי בכל אחד מהאירועים הוא חש מושפל, נכלם, מבויש, פניו חוורו, היה בהלם מוחלט מהמיוחס לו, וקיווה כי האדמה תבלע אותו. עוד נטען כי הדברים נאמרו בזדון, ומעשיו של הנתבע נעשו משיקולים זרים ועל רקע קיומה של תחרות עסקית בין שתי החנויות.

הנתבע מצדו, טען כי מדובר היה בריב שבו הוחלפו מילים "בעידנא דריתחא" ולכן לא מדובר בדברי לשון הרע. עוד טען כי בעת השמע הצפירה התובע לא ישב בשקט כפי שטען אלא הישר את מבטו לעברו, גיחך וצחקק בקולניות, וזאת תוך שיתוף פעולה עם מנהל הסניף ששהה יחד עמו. לטענת הנתבע, בתום הצפירה הוא ניגש אל התובע ובדרכי נועם הסביר לו ולמנהלו כי הוא בן למשפחה של ניצולי שואה וכי התנהלות השניים פגעה בו וברגשותיו, אך אלו בתגובה התעלמו מדבריו והמשיכו לזלזל בו, התבוננו בו במבט משפיל ומתנשא והתובע אף השיב לו כי אנשים רבים מתים בעולם. 

עוד טען הנתבע כי מהתנהגותו של התובע ומתגובתו המילוליות לדבריו ניכר כי הוא ביקש להכחיש את השואה או להקטין בצורה ניכרת וחמורה את ממדיה, וכי הצחקוק והלעג תוך יישור המבט בזמן הצפירה אל הנתבע בהכרח מלמדים על אהדה והזדהות של התובע עם רצח 6 מיליון יהודים או הזדהות עם פשעים כנגד האנושות ומהווה עבירה פלילית לפי חוק איסור הכחשת השואה. על כן, סבר הנתבע כי דווקא למדינה יש עילה להגשת אישום פלילי נגד התובע, ולנתבע יש עילת תביעה נזיקית נגדו, על כך שפגע ברגשות העם היהודי כולו וברגשותיו שלו.

צפירת יום השואה // צילום: גדעון מרקוביץ'

הנתבע הבהיר כי לא דרש מהתובע לעמוד בזמן הצפירה אלא שהוא נדהם למשמע צחקוקיו הרעשניים והקולות הבוקעים מפיו, וכי אי השתייכותו של התובע לעם היהודי אינה מקנה לו רשות להפר את חוקי המדינה ולצחקק בקולניות עם מנהלו בזמן הצפירה תוך שהוא ישוב על הכיסא ומיישר מבט לעברו. אי לכך, לטענת הנתבע, לא היה בסיס להגשת התביעה נגדו, ופניית התובע לשערי בית המשפט נעשתה בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים. עוד הוסיף כי עד למועד האירוע היחסים בין העובדים בשתי החנויות היו יחסי שכנות טובים, והם נהגו להיפגש, לשוחח ולעשן יחדיו מחוץ לחנויות ואף עזרו אחד לשני מעת לעת בעניינים המקצועיים.

השופטת קיבלה את התביעה ופסקה לתובע פיצוי של 15 אלף שקל. במישור המשפטי ציינה השופטת כי בפסיקה נקבע שלא כל הקללות והגידופים ראויים להיחשב כלשון הרע, ואכן ביחס לכינויים "כלב" או "בן זונה" הסכימה כי אלו כינויים שהם חלק מהחיים החברתיים במדינה, המבטאים את רמת האדם המשתמש בהם אך לא מתארים אופי אישי של התובע או מעשה שהוא עשה.

מנגד, סברה כי דברים אלו אינם יפים ביחס לכינוי הגזעני בו השתמש הנתבע, "ערבי מסריח", היכול להיכנס בקלות להגדרת לשון הרע. "לא יכולה להיות מחלוקת כי כינויו של אדם "ערבי מסריח" הוא כינוי גזעני וביטוי מעליב ומשפיל באופן קיצוני", כתבה השופטת, "אשר עלול בהחלט להפוך את מושא הכינוי למטרה לבוז לעג ושנאה, ביטוי השונה מכל הגידופים והקללות שהוכרו בפסיקה כחלק מחיי החברה, ביטוי שפרסומו בנוכחות קולגות ו/או למשמע שכנים בעבודה - שחלקם נמנה על המגזר היהודי, ובמיוחד ביום הזיכרון לשואה, יכול להפוך את התובע למטרה לבוז ולעג ואפילו לשנאה מצד השומע, זאת אף בהנחה שהדברים נאמרו בעידנא דריתחא ובתגובה להתנהלות של התובע, שבעיני הנתבע לא הייתה בגדר התנהלות ראויה". 

השופטת לא קיבלה את גרסת הנתבע שהתובע ציחקק בקולניות, שכן לטענתה הוא סתר את עצמו בחקירתו הנגדית. כך למשל, בעוד שטען לאורך ההליך כי התובע צחקק בקולניות במהלך הצפירה, בחקירתו הנגדית ציין כי לא שמע את התובע ורק ראה אותו.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו