אין הצדקה תרבותית לרצח המזעזע

השוטר שרצחאמש את אשתו בביתם, היה אמון על אכיפת חוקי המדינה. כבוד האדם וחירותו היו אמורים לעמוד לנגד עיניו. הוא אמור היה להשרות ביטחון בתוך ביתו, כפי שהשרה מחוצה לו, ולשמש מודל לכל אזרח בהתנהגותו ובהתנהלותו.

למרבה הצער, בקלות דעת הוא בחר לנשל את אשתו מזכותה הבסיסית לחיים והותיר את ילדיה שבורי לב ומצולקים. לא משנה מה הסיבות והנסיבות שבגינן החליט לגדוע את חייה, שום טיעון לא מצדיק אלימות, ובטח שלא רצח.

וכמו תמיד, כשמדובר ברוצח בן העדה האתיופית, החלו מסביב ניתוחים עדתיים ותרבותיים. איש לא האשים את השוטרים באופן כולל כשותפים לרצח, אז מדוע מצביעים עלינו, כהי העור שעלו מאותה מדינה? רוב העדה האתיופית מעורה ומעורבת בחברה הישראלית, טיעונים של אתניות ורקע תרבותי אינם רלוונטיים עוד.

זירת הרצח בנתניה // צילום: עמי שומן

מוצא הרוצח והקורבן לא צריכים לעורר עניין. חיי הצעירה נגדעו, ונפשותיהם של ילדיה נרצחו גם הן, בדומה לרצחעליזה שפק ז"לבשבוע שעבר. לכן, במקום לבחון את הרוצח מהבחינה העדתית, כדאי לבחון אותו בהיבט האישי - לדלות מידע מחבריו ומכריו ולאפיין את הדמות על מנת לזהות מבעוד מועד רוצחים פוטנציאלים ולהציל נפשות בישראל.

ההתמודדות הזו, בעיקר בקרב העדה האתיופית, דורשת גם השקעה. על המדינה להכשיר פסיכולוגים דוברי אמהרית ולבצע הסברה שתהפוך את השירות הפסיכולוגי למקובל, נוכח ולגיטימי בקרב הקהילה האתיופית. כך, בדומה למתרחש בקהילות אחרות, ידעו אנשים לשתף בתחושותיהם ובמחשבותיהם ונוכל למנוע מקרים נוספים.

מדינת ישראל צריכה לנתב בקפידה את המשאבים המוקדשים לקהילה האתיופית. העדה אמנם מקבלת תקציבים גבוהים ביחס לחלקה באוכלוסייה, אך בפועל נדמה שאפילו שקל לא מגיע ליעדו. הוועדות המוקדשות לנושא הן חסרות תועלת בהרכבן הנוכחי שאינו נגיש לבני העדה - צריך להרחיק את העסקנים וסוכני העוני מהקהילה ולערב את לב העדה בקבלת ההחלטות.

הגיע זמן שהמדינה תבחין בין צבעו של אדם לבין מהותו ויכולותיו. רק כך, בעזרתה ובהכוונתה, יתאפשר לנו לנפץ חסמים וסטיגמות.