ההסכם בין ישראל לאמירויות הותיר את הפלשתינים מאחור

ישראל ואיחוד האמירויות עושות כעתצעד חשוב נוסףבדרך אל השלום.

בהכרזה על ביטול החרם הכלכלי על ישראל, בקיומה שלטיסה מסחרית ישירה ראשונהמנמל התעופה בן גוריון אל המפרץ ובתחילתם של דיונים מעשיים על מימוש השלום - בכל אלה יש כדי להעיד כי מנהיגי האמירויות נחושים לצקת תוכן ממשי להסכם השלום, לקיים עם ישראל יחסים חמים ולקדם עימה שיתוף פעולה כלכלי, ולא רק ביטחוני.

מהראשונים להרוויח ממהלך שכזה היו יכולים להיות הפלשתינים. אלא שהם אינם מעוניינים לקדם נורמליזציה ושלום חם, גם אם אלה עשויים להביא עימם רווחים ואף שגשוג כלכלי לישראל ולפלשתינים כאחד. אין פלא כי הפלשתינים קיבלו את הסכם השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות בקריאות שבר ומיהרו לתקוף את "בגידת" האמירויות בעניין הפלשתיני.

אבל דומה שמה שמטריד את הפלשתינים הוא לאו דווקא עצם ההכרזה על הסכם, אלא העובדה שמרביתן של מדינות ערב מיהרו לברך עליו ולהביע בו תמיכה, ואחדות מהן אף אותתו כי בכוונתן להצטרף כבר בקרוב אל המסע לעבר השלום. הפלשתינים נותרו אפוא לבדם, והעולם הערבי - שאמור היה ללחום את מלחמתם - עומד עתה בתור לעשות שלום עם ישראל.

למעשה, רק איראן וטורקיה התייצבו נגד הסכם השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, ואף הן לא עשו זאת למען הפלשתינים, אלא משום שהן רואות בהסכם משום פגיעה במעמדן באזור, ואף קריאת תיגר על ניסיונן לרכוש השפעה ושליטה ברחבי העולם הערבי.

ההסכם בין ישראל לבין איחוד האמירויות היה יכול לסייע בידי הפלשתינים לקדם אינטרסים חיוניים בעבורם. הוא מעניק לאיחוד האמירויות יכולת לפעול כדי להשיג רגיעה ויציבות באזור, ואפילו לתווך בין הצדדים כדי להגיע להבנות ולהסכמים ביניהם, שיביאו לשיפור במצב הכלכלי וברמת החיים. אחרי הכל סיוע שכזה עדיף על פני הכסף ששופכת קטאר כמו שמן למדורת הסכסוך, ואשר בעזרתו היא מזינה קיצוניות וטרור.

אבל הפלשתינים בשלהם - מעדיפים להישאר מחויבים לחלומות שלעולם לא יתגשמו ולכעס, לאכזבה ולתסכול שלא יביאו אותם לשום מקום. כדי לעשות שלום דרוש אומץ. הרבה יותר קל להישאר במבוי סתום ובדרך ללא מוצא.