השלום עם הפלשתינים יבוא בלי שנרגיש

ישראל נמצאת בעידן אחר מזה של שנות ה־70, כאשר נשיא מצרים סאדאת ירד מהמטוס בנתב"ג וכעבור שנה וחצי נחתם הסכם שלום עם "הגדולה באויבים שלנו".ההישגים האדיריםשל הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין מתקבלים בראש מפוכח. אין אופוריה, אין אקסטזה. זו אכן היתה התחושה הרווחת בציבור, שעמד דרוך לראות מה יקרה כשתיפתח דלת המטוס המצרי בנובמבר 1977.

אלא שההישג שייחתם היום הוא שונה לחלוטין; אולי אפילו משפר את מצבה של ישראל יותר מהסכם השלום עם "הגדולה באויבינו". מאז השלום עם מצרים, עבר העולם הערבי ובמרכזו אש"ף לאסטרטגיה שונה לחיסולה של ישראל. במקום מתקפה צבאית, הופעלה האסטרטגיה של גרימתקריסה פנימיתשל מדינת ישראל בנוסח הכור האטומי בצ'רנוביל, או במונחים פוליטיים - כמו פירוק בריה"מ ודרום אפריקה.

בממסד הישראלי הכירו בכך באיחור רב. איום הדה־לגיטימציה יצר שיתוק בצה"ל. הקו שהובילו יצחק רבין ושמעון פרס של "שלום" עם הפלשתינים נתפס על ידי צמרת הביטחון כאופציה בלעדית שאין בלתה. ההלם הגדול שהיכה בצמרת הביטחון בא בעקבות תוצאות מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה עם דו"ח גולדסטון.

צמרת הביטחון, שנצמדה לתורת ביטחון מיושנת שלא נתנה מענה לאיום הקיומי החדש, נכנסה למצב נחיתות מול האסטרטגיה המשולבת של הפלשתינים ורשת ההתנגדות של השמאל הבינלאומי והפזורה האסלאמיסטית. התגובות הנרגזות בשמאל נוכח פריצת הדרך של נתניהו וטראמפ מול איחוד האמירויות ובחריין מלמדות על גודל ההישג.

בשמאל מכנים את ההסכם "הונאה" ו"פייק שלום", מועיל אך ורק לאינטרסים האישיים שלהנשיא וראש הממשלה. אבל אם כך, אז מדוע נכתב באחד ממכוני השמאל "זולת", כי "אין להתפלא מהתמיכה הגורפת במהלך. נורמליזציה רשמית בין ישראל לאיחוד האמירויות עשויה להיטיב עם ישראל ברמה המדינית והדיפלומטית ולחזק את התיירות, קשרי החוץ והסחר, את ההשקעות הכלכליות ההדדיות..."?

נרמול היחסים עם נסיכויות המפרץ פורץ סדק רחב בהתנגדות הבינלאומית להמשך "הכיבוש"; או במילים אחרות, מסע הדה־לגיטימציה ואסטרטגיית ההקרסה של ישראל ספגו מהלומה. למעשה, בישראל אין יותר "מחנה שלום". יש מחנה המרושת עם השמאל הבינלאומי ועם הפלשתינים במאמץ לערער את יציבות ישראל בעת משבר. אנשי "מחנה השלום" הם אלה שיצאו לבצע חסימות בפאתי נתב"ג כדי לסמן עד כמה הם שוללים את פריצת הדרך המדינית של נתניהו.

מי שבאמת רוצים להגיע פעם לשלום עם הפלשתינים, גם הם יכולים להיות מרוצים. משום שהשלום הזה ייכון רק כשמנהיגי הפלשתינים יכירו בכישלוןתורת השלביםשלהם. הוא יגיע כשהפלשתינים יכירו בגבולות הזהות שלהם, ובמקביל יכירו בלגיטימיות של מדינת הלאום של העם היהודי. הסכם השלום עם האמירויות מקרב אותנו להכרה הזאת בקרב הפלשתינים. תחזית לעתיד: כשזה יקרה, לא נרגיש בכך, ונהיה עסוקים במשוגות הזמן.