האירוע שמשנה את ההיסטוריה במזה"ת: שלום בצהרי היום

מה כבר ביקשנו, אם לא הכרה בזכותנו לחיות, להתרבות, ויום אחד גם למות, אם אפשר בשיבה טובה, בארץ אבות? האם ליהודי אסורה הזכות הבסיסית השמורה לכל כך הרבה עמים אחרים?

"ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות?... אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו - לא נצחק?..." - עד מתי נאומו של שיילוק ב"הסוחר מוונציה" (בתרגום אברהם עוז) יהיה תקף, מדור לדור... לדור? אז זהו - זה משתנה, ויום שכזה הוא צעד ענק לשינוי. שתי מדינות ערביות - איחוד האמירויות ובחריין, חברות מלאות בליגה הערבית, זו שתמיד התנגדה לעצם קיומנו -מגיעות לוושינגטוןכדי לחתום איתנו הסכם שלום. וכן, זה דרמטי.

זה דרמטי כי הדבר נעשה בגאווה, בגלוי, בשמחה - ולא רק מצידנו - אלא דווקא מצידם. וכן, זה שינוי עצום, שינוי מהותי, זה השינוי שלו ייחלנו. הכרה בישראל לא רקמחוסר ברירה- אלא שלום שבו השכן הערבי מבין שקשר טוב עם השכנה ישראל ישפר גם את חיי ילדיו ביחד עם חיי ילדינו.

אני שומע את אלה המנסים להמעיט מגודל האירוע, ומצטער - משום שזה השלום של כולנו. וזה שלום, לא נורמליזציה. אני רואה איך רבים אצלנו מתרגמים כל דבר לפוליטיקה קטנה, אבל האירוע הוא גדול. איזה ישראלי שוחר שלום יוכל להישאר אדיש או ציני מול התמונות ממדשאות הבית הלבן? וכן, גם בימי מגיפה וערב סגר מותר לנו לשמוח, כי בהסכם הזה יש הרבה תקווה והרבה עתיד, בפרט בנקודה שבה אנחנו נמצאים כעת. תחלואה כלכלית? חשבו על המיליארדים שיושקעו כאן כתוצאה מאותו הסכם. והם יושקעו.

מצרים של סאדאת וירדן של חוסיין העניקו לנו הסכמים שגרמו לנו ריגושים, אבל זה היה שלום קר שהורחק מהעמים. בקהיר וברבת עמון נתבקשנו להיות דיסקרטיים - גם אם לא יודו בכך. אני זוכר את הביקורת על ישראל מצד הליברלים בכיכר תחריר. גם ברבת עמון שמעתי כעס רב על השלום. על הסכמי אוסלו מיותר להרחיב. רצינו להאמין, אבל ידענו שאין סיכוי.

זה לא הפריע לתקשורת כאן להתרגש ולבשר עלמזרח תיכון חדש. בפועל, זה היה אותו מזרח תיכון ישן, רק שהנץ התחפש ליונה - והאמנו לתחפושת. ומי שהעז למתוח ביקורת או חלילה להפגין בזעקה נגד, תויג כמחרחר מלחמה או כאויב השלום. יותר מאלף אזרחים שלנו שילמו על כך בחייהם באינתיפאדה השנייה; כאן התפוצצו אוטובוסים - ושם חילקו סוכריות.

אבל דווקא הפעם, כשהחברים מהמפרץ רוקדים הורה אל מול השלום, קשה שלא להבחין בחבורת הסקפטים, המנסים לקלקל לנו את החגיגה עם מטוסי אף־35 שכלולים כביכול בהסכם ואו־טו־טו באים להשמידנו (איראן קצת יותר מעניינת את האמירויות), או קביעה פסקנית כאילו ויתרנו על הריבונות - דבר שהוא לגמרי לא נכון. הריבונות חשובה לנו, ובוא תבוא.

אני נרגש היום באופן אישי. אני זוכר את ביקוריי באבו דאבי, בדובאי ובבחריין עוד בתחילת שנות ה־90. אני זוכר את הבליינים הסעודים שחצו את הגשר מהממלכה שלהם לבחריין הקטנה. אני זוכר את משפחת נונו המקסימה שהזמינה אותי גם לביתה וגם לתפילה. כל זה היה אז עם דרכון צרפתי. והיום נוכל להגיע לשם עם הדרכון הכחול שלנו, עם סמל המנורה.

וכן, זה מרגש, ולא כי זה לא נעשה בעבר. זה מרגש כי הפעם זה ייעשה לאור השמש המזרח־תיכונית ולא במחשכים. שלום בצהרי היום. אני זוכר גם את הביקורים הקודמיםבאבו דאבי, כשהייתי חוזר מכיסוי המלחמה בעיראק וכבר אז חשתי הקלה, כי ראיתי אויב הרבה יותר נינוח וסובלני. אבל מישהו היה צריך לטפח את העץ הזה, ולקטוף את הפרי המותר, את פרי השלום. נתניהו עשה זאת.

אז אומרים: זה היה פשוט וללא מאמץ. שטויות. הייתי שגריר במאוריטניה, והיו לנו דגל ושגרירות - אבל טקס גלוי שכזה המאוריטנים לא רצו. תמיד רצו לשמור על פרופיל נמוך. גם השלום. בפעם הראשונה היום נראהשתי מדינות ערביותחותמות איתנו על הסכם שלום לאור השמש ובאהבה. לפחות זו התחושה שאיתה חזרו הכתבים מאבו דאבי. סודאן ומרוקו, כך אומרים, ממתינות בתור. וגם סעודיה תבוא, ואז באמת יספרו בספרי ההיסטוריה שפעם, מזמן, ערבים ויהודים הלכו מכות...

אנחנו עוד לא שם והדרך ארוכה. חמאס, חיזבאללה, סוריהוגם איראן(שאינה ערבית), רחוקות מלהוציא את השיילוק שבתוכנו. אבל האירוע היום משנה היסטוריה. וכן, מותר גם להגיד תודה ענקית למנהיגי המפרציות, לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, אבל גם למדינאי אחד, שלנו, בנימין נתניהו.