הנשיא המצרי עבד אל פתאח א-סיסי ייפגש היום (שני) עם ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט בשארם א-שייח'. פגישה זו מתקיימת לאחר שהביקור האחרון של ראש ממשלה ישראלי עם מקבילו המצרי היה לפני כעשור על ידי קודמו של בנט, בנימין נתניהו. הביקור מלמד כי פניה של ממשלת מצרים ליצור אווירה חיובית בין המדינות לאחר שנים של יחסי צינה ומתיחות, ואולי אף לחולל שינוי בדעת הקהל המקומית ביחס לישראל.
מצרים הייתה למדינה הערבית הראשונה אשר שברה את הטאבו על היחסים עם ישראל כשחתמה על הסכם השלום במארס 1979. לאורך השנים, מצרים לא יישמה את כל סעיפי הנורמליזציה בהסכם השלום והקפידה על "שלום קר". ראשיה הקשו על האזרחים המצרים לקיים קשרים עם ישראלים, היא כמעט לא שינתה את תוכני הלימוד במערכת החינוך על ישראל, שכללו אף מוטיבים אנטישמיים, והתקשורת שבשליטת הממשלה המשיכה להיות עוינת. אמנם אפשר לציין את שיתוף הפעולה המצומצם בתחומי המים והחקלאות, והתיירים הישראלים התקבלו בברכה לזמן מה במצרים, בייחוד בשנות השלום הראשונות בשנות ה-80, אך עיקר הקשרים הדו-צדדיים התנהל בערוצים הביטחוניים והצבאיים.
המדינות הן בעלות ברית נגד השאיפות האסלאמיות והניאו-עות'מאניות של טורקיה
פריצת הדרך המצרית כלפי ישראל סימנה את המגבלות ביחסים של ישראל עם שכנותיה הערביות. הסכם זה סלל במידה רבה את הדרך להסכם השלום עם ממלכת ירדן באוקטובר 1994, אלא שגם ירדן אימצה במידה רבה את הדפוס המצרי ביחס לישראל. לעומת זאת, הסכמי אברהם בשנת 2020 היוו למעשה שינוי דרמטי המאופיין בקשרים כלכליים, תרבותיים ומסחריים הדוקים בין איחוד האמירויות לישראל. גם הסכם הנורמליזציה שנחתם בדצמבר 2020 עם מרוקו מסמן תפנית ביחס למדינה היהודית באזור.
ההמולה סביב הסכמי אברהם, שבימים אלה אנו מציינים שנה לחתימתם, כמו גם העובדה שלישראל יש ממשלה חדשה, כנראה הקלו על הנשיא המצרי בהזמנת בנט לפגישה. בעוד ההתפתחות הדיפלומטית מבורכת, היא יותר מכל מדגישה את האינטרסים האסטרטגיים המשותפים בין המדינות לאור האיומים בפני שתי המדינות.
התפנית המצרית ביחס לישראל נבעה בראש ובראשונה מההבנה של הנשיא אנואר סאדאת כי מצרים זקוקה לשינוי דרסטי במדיניות החוץ שלה - אימוץ אוריינטציה פרו-אמריקנית וויתור על ההסתמכות על ברית המועצות - ובד בבד, ההתעייפות מהסכסוך עם ישראל. לאחר הסכם השלום, מצרים החלה לקבל סיוע אמריקני בסך 1.3 מיליארד דולרים בשנה, אשר מילא תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית והצבאית של מצרים. סיוע זה נקשר לסיוע לישראל. ישראל עוזרת למצרים בוושינגטון להמשיך לקבל את הסיוע, תוך ניסיון להסיט את הביקורת האמריקנית על הפרות זכויות אדם. אמנם מצרים מנסה במקביל גם לגוון את מקורות הרכש הצבאי, אבל לירושלים יש אינטרס ברור בהמשך ההשפעה האמריקנית בקהיר.
ירושלים וקהיר עוקבות בדאגה אחר התחזקות איראן
שתי המדינות שותפות לדעה ביחס להתפתחויות באזור וגם בחלקים אחרים בעולם. החששות מהנסיגה האמריקנית מאפגניסטן ומהתרופפות האחיזה האמריקנית במזרח התיכון משותפים לשתי המדינות על רקע איום של גורמי טרור אסלאמי קיצוני. ברמה האזורית, ירושלים וקהיר עוקבות בדאגה אחר התחזקות השפעתה של איראן באזור, אם כי תפיסת האיום של מצרים היא פחותה מזו של ישראל. עם זאת, אין מחלוקת ביניהן על התוקפנות הטורקית של הנשיא ארדואן במזרח הים התיכון (בתמיכתה של קטאר). הן בעלות ברית נגד השאיפות האסלאמיות והניאו-עות'מאניות של טורקיה. מצרים, חשוב לציין, היא חברה מרכזית במערך האסטרטגי המגולם בפורום הגז המזרחי של הים התיכון (EMGF) יחד עם יוון וקפריסין, שנועד, בין השאר, למנוע מימוש הגמוניה טורקית.
במקביל, מצרים מתמודדת עם התקוממות גורמי טרור אסלאמיים בראשות דאעש בחצי האי סיני, שם ישראל שותפה במאמצים המודיעיניים והצבאיים לבלום אותה. רצועת עזה, הנמצאת בתווך בין מצרים לישראל, נשלטת על ידי חמאס, שלוחת האחים המוסלמים, שהוא כידוע האויב של המשטר המצרי הנוכחי. חמאס שסייע לאסלאמיסטים בסיני מאתגר כמובן גם את ישראל. מצרים, מצידה, מעוניינת להנמיך את להבות העימות בין ישראל לחמאס והיא הולכת וממלאת תפקיד מרכזי בתיווך בין שני הצדדים. תפקיד דיפלומטי זה מקנה נקודות לקהיר בירושלים ובוושינגטון ומעניק מנוף כלפי חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה.
גם בצפון אפריקה יש למצרים ולישראל אינטרסים משותפים. שני הצדדים תומכים (לא בצורה שווה) במרשל ח'ליפה הפטר, מפקד הצבא הלאומי הלובי של טוברוק, במלחמת האזרחים, תוך סיוע של שותפתה החדשה של ישראל, איחוד האמירויות. מנגד, טורקיה התערבה בשנת 2020 כדי למנוע את נפילת ממשלת ההסכמה הלאומית בטריפולי הכוללת בתוכה גורמי אסלאם קיצוני.
אפילו בזירה הסורית יש לישראל ולמצרים אותן העדפות. מצרים התנגדה למאמצי ארגוני המורדים הסונים להדיח את בשאר אל-אסד, בעוד ישראל נזהרה לא לערער את היציבות של משטרו כדי לשמור על חופש הפעולה שלה נגד מטרות איראניות, תוך שמירת ההסכמות עם מוסקבה לאחר ההתערבות הרוסית שהחלה בספטמבר 2015.
המצרים נוהגים לכנות את מדינתם "אום אל-דוניא" (אֵם העולם) ובכך מבטאים את החשיבות העצמית שבה הם תופסים את עצמם. עם זאת, המשקל האזורי של מצרים ירד מאז ימיו של נאצר ומוקד תשומת הלב של מצרים הוא בעיקר מקומי, בדומה לרוב מדינות ערב. עם זאת, מצרים היא המדינה המאוכלסת והחשובה ביותר בעולם הערבי ובעלת הצבא החזק ביותר מבין שכנותיה של ישראל. לכן, מצרים היא שותפה אסטרטגית חשובה לישראל, שראויה לעדיפות גבוהה בסדר היום של מדיניות החוץ של ישראל. יש לקוות שממשלת בנט מבינה זאת.
פרופ' אפרים ענבר הוא נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו